לב מקרח? <3 פרק 6

התעוררתי מדפיקות שנשמעו על דלת חדרי, פתחתי עיניים בניסיון להתרגל לאור שסינוור אותי
הדפיקות התחזקו עם הזמן ואיבדתי סבלנות "נו מה?!" צעקתי בעצבים, הדלת נפתחה וראיתי את אביאל? "מה אתה עושה כאן? צא!" אמרתי בסוג של ציווי
"חכי אני צריך לדבר איתך" הוא היה נראה רציני וגם ככה הייתי עייפה על הבוקר אז לא גירשתי אותו, "זה יחכה כמה דקות" אמרתי, קמתי מהמיטה וניגשתי למקלחת לצחצח שיניים.
הוא נאנח והתיישב על המיטה, כשסיימתי התיישבתי בישיבה מזרחית על המיטה מול אביאל, אבל לא קרוב מידי.. "תקשיבי לין.. אני, אני יודעת שלא הייתי בסדר אתמול ורציתי לעשות משהו שאני בדרך כלל לא נוטה לעשות.. אני באתי להתנצל" הוא אמר בסוג של מלמול, את האמת שהופתעתי.. לא ציפיתי ממנו שיבקש סליחה, משהו בנשיקה הזאת היה מוזר.. היא לא הייתה כמו הנשיקות הרגילות שלי, הרגשתי שם משהו אבל אין מצב שמשהו כזה יקרה שוב..
"ההתנצלות התקבלה" אמרתי וחייכתי קצת (ממש קצת!) "ועכשיו אתה יכול לצאת לי מהחדר?" הוספתי בטון קריר, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיפתח מול אביאל הרי זה ברור שבסוף אני אפגע.. אז איך אומרים? אני מקדימה תרופה למכה..
אביאל שוב נאנח ויצא מהחדר. מוזר.. בדרך כלל הוא היה מחזיר לי בעקיצה או משהו, משהו עובר עליו.. אבל זה לא ענייני!
התלבשתי בטייץ גופייה ונעלי ספורט ירדתי למטה, שתיתי את השוקו שלי ונכנסתי בפעם השנייה לחדר האימונים.
הפעם רק עומרי חיכה לי שם "בוקר טוב" אמר עומרי בקרירות.
"בוקר.." החזרתי באותו טון, אוף איך אני אמורה להעביר את האימון כרגיל אחרי אתמול?
"קחי" עומרי הושיט לי מקל קצר
הסתכלתי עליו בחוסר הבנה "מה אני אמורה לעשות עם מקל?"
"אנחנו מתאמנים היום על דקירות ובגלל שאני לא רוצה שניפצע אנחנו מדמים את המקל לסכין"
"אהה" הימהמתי קצרות ולקחתי את המקל, עומרי הסביר לי מה צריך לעשות והתחלנו "בקרב"
בהתחלה היינו רחוקים אחד מהשני ואז לאט לאט התקרבנו, הוא ניסה לשלוח את ידו עם המקל כלפי הבטן שלי אבל התחמקתי, למרות כל הניסיונות שלי לא הצלחתי להתרכז כמו שצריך ועומרי שם לב לזה כי הוא עצר את הקרב
"מה עובר עליך לין?" שאל עומרי
"אני בסדר.." הכחשתי
"טוב אי אפשר להמשיך ככה.. את לא איתי, בעצם יש לי רעיון.." אמר וחייך חיוך ערמומי
"מה?" שאלתי בתמימות
"אז לין? מה קרה..? התחלת לפחד? את לא מסוגלת להיכנס לעסק את יודעת.?, אם כמה שאת חושבת שאת כמו כולנו את לא, את בחיים לא תוכלי לצאת למשימות את יודעת למה? כי את בחורה!" התחיל עומרי להתגרות בי, הבנתי מה הוא מנסה לעשות.. הוא רוצה שאני אתעצבן ואחזיר לו קרב עם הכביכול "סכין" ואת האמת שהוא הצליח.. ממש התעצבנתי על מה שהוא אמר, אולי הוא צודק? לא אין מצב
התחלתי את הקרב מחדש , נחושה לנצח וכך עברה לה שעה מתישה שפעם אני "דוקרת" את עומרי ופעם הוא "דוקר" אותי..
כשסיימנו עם המקלות עברנו לאימון כוח במכשירים ואז שוב פעם התאגרפתי עם השק,
האימון היה ממש טוב ארוך ומפרך, כשסיימנו הודיתי לעומרי ויצאתי מהחדר
הפעם בלי מגע מיותר.. אני לומדת מטעויות..
המשכתי במנהג שלי ואחרי האימון יצאתי לריצה, שמתי אוזניות ורצתי
פתאום מישהו צץ לידי ורצנו באותו קצב, אחרי שנייה קלטתי שזה החתיך ההוא שהקפיץ אותי!
נו איך קראו לו? אממ ירון ליאור? אה לירון!!!
הוא חייך אלי (שוב החיוך הכובש הזה) ואני חייכתי בחזרה
"אז? גם יפה וגם בכושר?" לירון שאל
"אממ מסתבר.." אמרתי וחייכתי
עשינו סיבוב במסלול ריצה , כל אחד עם המחשבות שלו והמוזיקה שלו והתחלנו לרוץ לכיוון החזרה לבית שלי , ברגע שהגענו לרחוב של הבית החלנו להאט והלכנו הליכה רגילה
"תגידי? מה הקשר שלך לשמעון?" הוא שאל לפתע
עיניי נפתחו לרווחה.. מה? מאיפה הוא יודע???
"מה? מאיפה אתה יודע שאני קשורה אליו?" ששאלתי בהפתעה
"את גרה אצלו.."
"ומאיפה אתה יודע איפה שמעון גר??, מאיפה אתה מכיר אותו בכלל?" התקפתי אותו בשאלות
"וואוו תרגעי.. אני לירון אמסלם.. 'האויב שלו' שלו" אמר בזלזול
"מההה?" עיניי נפתחו עוד יותר, אם זה אפשרי בכלל
רגע אז הוא אח של האמסלם שהיה במועדון? התרחקתי ממנו כמה צעדים, מהפחד שיעשה לי משהו.. בכל זאת כמעט הרגנו את אח שלו
"תרגעי אני לא נושך" אמר וחייך את החיוך הכובש שלו, שוב.
"אתה מבין שאסור לנו להיפגש יותר נכון?" אמרתי והסתכלתי עליו ברצינות
"למה?.. ודרך אגב עדיין לא אמרת לי מה הקשר שלך לשמעון.."
"אני אספר לך, אבל אפשר לבקש ממך משהו?" שאלתי בחשש שלא יסכים
"כן" ענה בניסיון לשדל אותי להמשיך
"אל תספר את זה למשפחה שלך.. אני יודעת שזה משהו גדול לבקש אבל אני חייבת" ביקשתי לפני שסיפרתי לו את הסיפור, משום מה בטחתי בו
"אוקיי אני לא אספר.. גם ככה אני לא אוהב את כל העסקים האלה שלהם" אמר בזלזול
"אז ככה רצחו את ההורים שלי כשהייתי בת 7 ונשבעתי לנקום בלה בלה בלה , כיום אני בת 17 ואחרי שסבתא שלי נפטרה עברתי לגור עם שמעון שמסתבר היה חבר טוב של אבא שלי.. הם סיפרו לי על העסק ונכנסתי לתוכו" אמרתי את מה שעל ליבי
לירון פתח עיניים בדיוק כמוני כששמעתי שהוא אמסלם
"את רוצה לומר לי ששמעון הכניס בחורה לעסק??" הוא אמר בשוק
"אוח אל תגיד לי שגם אתה שובניסט!" אמרתי בעצבים
"לא.. אני פשוט קשה לי לעכל.. זה אף פעם לא קרה אבל אני מניח שאם הוא עשה את זה יש לו סיבות טובות.., אבל לא הבנתי למה ביקשת שלא אספר למשפחה שלי?" שאל בחוסר הבנה
"כי.. כי פשוט אמ.." התחלתי לגמגם
"אל תפחדי את יכולה לספר לי.." אמר וגרם לי לתחושת ביטחון
"שמעון גילה שהרוצח של ההורים שלי הוא מהמשפחה שלך.." אמרתי באנחה
הוא היה המום לכמה שניות ואז מבטו חזר להיות רגיל
"אוקיי אני אעזור לך" אמר בפשטות, רגע מה?
"מה? אמרת הרגע שתעזור לי?.. אנחנו מדברים פה על המשפחה שלך.. אתה לא כועס או משהו?" שאלתי בבלבול
"תראי אני כבר מזמן בסכסוך עם כל המשפחה, אני לא גר איתם, יש לי דירה משל עצמי כי אני שונא את העסקים שלהם.. ועכשיו כשסיפרת לי את הסיפור שלך.. אין מצב שאני משאיר אותך לבד בזה.. במיוחד שאני יודע עד כמה המשפחה שלי אכזרית ואני לא רוצה לדעת מה יעשו לך אם יגלו שאת קשורה לשמעון." אמר ברצינות, הייתי בשוק
בן אדם שהכיר אותי אתמול מוכן ללכת נגד המשפחה שלו בשביל לעזור לי?..
הוא פשוט מושלם ומתחשב ו.. מה? לין סתמיי את לא מתחילה להתאהב עכשיו
"אני .. אני לא יודעת מה לומר.." אמרתי עם ראש מושפל
הוא הרים את הפנים שלי והסתכל לי בעיניים "אף פעם אל תשפילי את המבט שלך.. אף פעם! שמעת?" אמר בקול רציני כזה , הנהנתי קלות והתעשתי
"אממ אני צריכה להיכנס.." אמרתי במבוכה נתתי לו נשיקה בלחי והתרחקתי ממנו בעודי הולכת לכיוון הבית מלאה במחשבות.
אני מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו משום מה.. אני בקושי מכירה אותו אבל תחושת הביטחון שיש לי איתו היא מדהימה..
נכנסתי הביתה, אף אחד לא היה בסלון עליתי לחדר והחנקתי צעקה כשראיתי את אביאל יושב לי על המיטה והרגל שלו קופצת מעצבים.
"מה אתה עושה פה?! הבהלת אותי!" צעקתי עליו
"איפה היית??" שאל בעצבים
"מה זה עניינך?" שאלתי בתוקפנות
"את לא יכולה סתם ככה ללכת לשלוש שעות לא לענות לטלפונים להרים את כל הבית על הרגליים מדאגה ולחזור ב1 בלילה כאילו כלום לא קרה!" הוא ממש צעק עליי
נבהלתי, האגרופים שלו היו קפוצים.. הוא ממש דאג לי.. רגע מה? הייתי בחוץ שלוש שעות?? כבר 1?? רק אז קלטתי כמה זמן עבר וכמה נהניתי עם לירון..
"אני אממ מצטערת.. לא שמתי לב לשעה והפלאפון על שקט" מלמלתי כמו ילדה שההורים שלה נוזפים בה שאיחרה לארוחת הערב..מה נראה לי?
פתאום המבט של אביאל התרכך
"את לא מבינה שאני דואג לך?" שאל ברכות כשהוא מתקרב אלי
הפעם אני לא אתן לזה לקרות שוב!
"אביאל.. כבר אמרתי לך שאני לא צריכה שידאגו לי" אמרתי בקרירות
"צא" הוספתי בשקט והצבעתי על הדלת
מבט מאוכזב עלה על פניו והוא יצא..
המבט שלו גרם לי לחשוב כאילו אני עושה טעות בזה שאני מרחיקה אותו…
אבל לא, אני יודעת שזה לטובתי.. נכון?
נכנסתי להתקלח והלכתי לישון, שוב פעם חושבת על כל מה שקורה בזמן האחרון.
המשך יבוא ;)