הזיות וטיפות דם: פרק שני

"מי אני?" אני חוזר אחריה, קולי צרוד מאי-שימוש.
"כן, מי אתה?" שואל הקול בקוצר רוח.
אני מניח שאין צורך לענות, כי בכול מקרה ישאירו אותי כאן.
לא חשוב כמה נחמד בעל הקול, הוא לא ייקח אותי איתו,
משום שאני רק אהיה מהמורה נוספת בדרך.
"אף אחד" אני עונה, ובקולי אפשר לשמוע את היאוש.
גם אם יוציאו אותי מפה, לא נשאר לי דבר, לא משפחה לא חברים, כלום.
"בסדר אף אחד," הקול אומר "אני אשחרר אותך, ואעזור לך לצאת מפה,
ואחר כך, אתה בכוחות עצמך, מבין?"אמר הקול והתחיל לפתוח את כבלי.
צחקתי צחוק מריר.
"מה כול-כך מצחיק?" שאל בעל הקול, לא בגלל שהיה לו אכפת, אלא יותר בשביל הסחת הדעת.
"אתה חושב שלא הייתי בורח לבד אם הייתי רוצה?" אני שואל, וקולי פשוט כול-כך עייף.
"איך אתה היית בורח אם אני לא יכולה לעזור לך לברוח?" שאל הקול.
אם כך זאת אישה ולא גבר כפי שחשבתי בהתחלה.
"בקלות" אני אומר, והיא עוזבת את ידי, נותת לי מרחב פעולה.
היא כנראה מצפה למשהו גדול, גרנדיוזי, אך אני פשוט מושך את ידי ורגליי מכבליהן.
"איך?" היא שאלה, מבולבלת מעט, אך אפשר לראות כי היא מתאוששת מהר.
"אני פה כבר זמן רב" אני אומר ומושך בכתפי.
זה מוזר לדבר עם מישהו אחר אחרי זמן רב של שתיקה.
חוץ מזה, מעולם לא הייתי טוב השיחות חולין.
"לאיפה עכשיו?" אני שואל אותה, מנסה להוציא אותה מהקיפאון שאחז בה לפתע.
"חשבתי שאתה פה כבר זמן רב" היא אמרה בעוקצנות.
"מעולם לא חיפשתי את היציאה" אני עונה ומושך בכתפי.
"למה בחרת להישאר פה?" היא שואלת בחשדנות.
"בגלל שלא היה לי למה לחזור" אני עונה בפשטות, לא רוצה להרחיב יותר.
"ועכשיו?" שאלה. "למה אתה בורח עכשיו?" נראה כי לא חסר לה סקרנות.
"בגלל שעדיף לא להיות פה כשהיא תגלה" אני אומר, והפחד כרסם בי.
"כשהיא תגלה מה?" שאל קול מן פתח החדר.