אני לא יכולה יותר
נמאס לי כבר לבכות,
אבל שכחתי איך לחייך,
נמאס לי כבר לשנוא,
אך ללב כבר עייף מלאהוב.
מפולת של דמעות נופלת מעייני,
לבבות שבורים מרחפיים מעליי,
שריטות ממלאות את כל גופי,
כאב הפך לשמי השני.
עדיין יש ביי תקווה כמעט מחוקה,
שעוד אזכר איך זה לחייך,
איך זה לשמוח בלי לזיייף זאת,
שעוד יהיה לי טוב.
אבל קשה לי כל הזמן להלחם מול עצמי,
קשה לי להחזיק את עצמי לא ליפול עם הבעיות דוחפות אותי,
קשה לי להביט במראה ולנסות לאהוב את האסון שנשקף עליי,
קשה לי להתמודד בלי לפרוץ בדמעות כל פעם מחדש.
אני בסך הכל רק ילדה לא גיבורה,
אני לא יודעת עם אצליח להחזיק את עצמי,
עוד הרבה זמן בכל הדברים הכואבים שניזרקים עליי,
בכל המילים שיורים לעברי כחצים רעילים.
כנפי הדמיון נחתכו על ידי סכיני המציאות,
האהבה שהייתה נזרקה לפח אשפה,
פרורי התקווה עפו עם הרוח,
והחלומת נמחקו בקלות על ידי אחרים.
תגובות (5)
ווואו מדהים, את כותבת ממש יפה, וקטע פשוט עוצר נשימה!
המשיכי לכתוב! (;
עוצר נשימה זה לא מלה את פשוט כותבת עם כזה רגש אשר גורם להשתלב מיד לסיפור שלך ממש ממש 100המם יופי (אני מקווה שזה לא סיפור אמיתי)♥♥♥♥♥
מאחלת לך סופ"ש נעים והרבה צחוקים וכייף ממני בקי ♥♥♥
מדהים!!! את כלכך כשרונית:)
אבל זה ממש ממש ממש עצוב:(:(:(
אני מקווה שזה לא מה שבאמת קורא לך…..!!
יואווווו!!!! כישרון כתיבה מטורף!!!!!!
תודה רבה (: