הזיות וטיפות דם: פרק ראשון

משהו היה שונה.
אני לא יכול להסביר מה, אבל משהו פשוט לא היה במקום.
הכול היה כרגיל, הכול היה הזיה אחת גדולה.
אבל משהו פשוט היה שונה.
כאילו, העולם מציאותי יותר, ואולי דווקא מציאותי פחות, אני לא ממש בטוח.
ואולי, זה היה השקט, הדממה הפתאומית.
לא שמעתי את קולה, או צעדיה, היא פשוט נעלמה.
טוב, זה בהחלט חבל, משום שהדבר היחיד האמיתי בחיי נעלם.
עכשיו הכול באמת יהיה הזיה אחת גדולה.
לפתע, נראה שהעולם נכבה.
האור נעלם, ואיני יכול לראות דבר.
וזה רק הופך את זה לגרוע יותר, משום שכולל הצלילים נשארים.
וכאדם משוגע, יש לי דמיון פורה לחלוטין, כן?
הצליל הקטן ביותר גורם לי לקפוץ בפחד.
לפתע, אני מבחין באור מהכין בו אמורה להיות דלת.
האור מתקרב לכיווני, ואיני יכול לעשות דבר.
כול חושי צועקים כי עליי לרוץ, אך אני כבול, ואיני יכול לעשות דבר.
לפתע, האור נעצר ממש מולי, ויכולתי להרגיש במגפיים כבדות נעצרות לידי.
קול צלול ולא מוכר, שואל אותי שאלה שאני לא יודע איך לענות עליה.
"מי אתה?"