אבדון

"אל תעזוב!" צעקתי. "תעזור לי! אני צריכה אותך." הצעקות התחזקו. אבא הסתובב, מבטו מתנצל מעט, עיניו עצובות. ניסיתי לרוץ אליו. נפלתי באמצע הדרך. החדר שלי היה גדול מאי פעם. "בבקשה," לחשתי. הדמעות חנקו אותי. הדלת נסגרה. הרגשתי כנחנקת. נשכבתי על הרצפה וחיכיתי שמשהו כמו נחל יציף את החדר ויטביע אותי. הפסקתי לנשום. עצמתי את עיני ולא חשבתי על דבר, כמו בטלויזיה, כשהמסך מתמלא ברשת שחורה ולבנה. שמעתי את קולו בראשי, "היילי," ניסיתי לא לחשוב על דבר, שהקול לא יעלם. "היילי שלי." הקול נשמע בראשי שוב ושוב. לא הייתי מסוגלת לסבול את זה יותר.

עיני נפקחו, גופי זעק. אמא פתחה את דלת חדרי במהירות בכדי להרגיע אותי. "צעקתי?" שאלתי אותה. קולי היה צרוד. היא הנהנה, וליטפה את כף ידי. הרמתי את ידי אל פני באוטומטיות, הן היו רטובות מזיעה ומדמעות. נשימתי החלה להירגע.
"זה לא הוגן," לחשתי.
"אני יודעת," אמא אמרה לי. שעוני הורה על השעה 3:43 לפנות בוקר. הסתכלתי על אמא בעיניים מטושטשות. היא רזתה. הרבה, אפשר להגיד. וגם אני. אולי אפילו יותר ממנה.
"בואי אלי לחדר," היא נאנחה. קמתי בכבדות, הולכת-לא הולכת. נשכבתי על מיטתה. היא חיבקה את מה שנשאר ממני, ואני חיבקתי אותה, מה שנשאר ממנה. הייתי צריכה אותה. והיא אותי.
עברה לה חצי שנה. חצי שנה שרק אני והיא היינו בה. חצי שנה של סיוטים וגעגועים לאבא. וגם כעס, על זה שהפסיד במלחמה מול המפלצת. המפלצת המפורסמת בעולם.
אצלי זה עדיין ממשיך, אצל אמא – כבר לא.
היא חזרה לחיות, חזרה לעבוד. היא התמלאה במרץ ושמחת חיים. ואני שמחתי בשבילה. שמחתי שהדבר הזה, שהפסיכולוגים והפסיכיאטרים אבחנו אצל שתינו כדיכאון, התפוגג כלא היה. הם אמרו שזה יעבור. תוך חודש-חודשיים אני אחזור לחיות. אבל עברה חצי שנה, ואני עדיין חולה בזה.
ואז, אמא התחילה לצאת איתו. האמת שהוא היה בסדר. אבל לא האמנתי שתוך שנה אמא תשכח ככה את אבא. אם פעם חיכיתי לצלצול הגואל שיחזיר אותי לבית, בכדי שאוכל להתכסות מתחת לשמיכה, להישכב מעל המיטה שתחבק ותאהב אותי, עכשיו רציתי שהזמן יעצור. רציתי להישאר בחוץ. אולי אקח סיגריה או שתיים, אחכה שהמפלצת שרצחה את אבא תבוא גם אליי. אם פעם החיבוק של אמא היה המגן הדקיק שלי בין הסיוטים לבין עצמי, עכשיו חיכיתי בקוצר רוח לישון בכדי שהסיוטים יעלימו בקצת את כאב המציאות. היה נחמד לסבול.
לאחר עוד שנה, אמא החליטה שאני צריכה טיפולים פסיכולוגיים. אמא, שאמרה שנסתדר בלי שום תרופות, שום תמיכה, שום עזרה מגורם אחר, החליטה שאני צריכה את הפסיכולוגיים האלה. כאילו שאני משוגעת או משהו. הרגשתי נבגדת. גם אבא, וגם אמא בגדו בי. רציתי שהמפלצת תהרוג אותי כבר. חשקתי לחלות גם.
כל יום רביעי, הלכתי לפסיכולוגית. רגע לפני שנכנסתי אל הבניין, תמיד דרכתי על הסיגריה. חיכיתי בחדר ההמתנה. חיפשתי על קופסת הסיגריות רמז למתי המפלצת אמורה להגיע. תמיד היה שם עוד נער, הוא ישב ממולי ונעץ בי מבטים. יום רביעי אחד, נשמתי עמוק והחלטתי לדבר איתו.
"גם אותך מכריחים להגיע לפה?"
לקח לו מספר שניות לענות. "כן," ענה בחיוך קטן. עיניו לא הביעו דבר.
כך הסתיימה שיחתנו הראשונה.

שבוע לאחר מכן, שאלתי אותו למה. הוא אמר לי לספר לו ראשונה.
"דכאון שלאחר המוות," עניתי. "אבל לא המוות שלי," אמרתי בניסיון להצחיק. 'לצערי,' רציתי להגיד גם.
"ניסיון התאבדות," הוא אמר. שתקנו. רציתי לשאול אותו שוב, למה, אבל אז בדיוק הפסיכולוגית שלו קראה לו.
כשיצאתי מהבניין, הופתעתי לגלות שהוא עדיין שם. ישב על חומת האבנים הנמוכה שגידרה את הבניין. התיישבתי לצידו. הוצאתי לעצמי סיגריה.
"רוצה?" שאלתי. הוא הנהן. הבאתי לו סיגריה, הצתתי את שלי ונתתי לו את המצית בכדי שידליק גם את שלו. העשן המוכר שיצא משפתי היה הדבר היחיד שחייתי בשבילו. חשבתי שהעשן יביא את המפלצת יותר מהר. הוא שאף, וניסה לא להשתעל. החנקתי צחוק.
"תוך ארבע פעמים מפסיקים להשתעל," הבטחתי לו.
"דילן." הוא אמר.
"היילי." עניתי לאחר עוד נשיפה. "אתה גם יודע מה זה להרגיש לבד?" שאלתי.
"כן." הוא ענה.
"כן."
"את לא צריכה ללכת לבית?" הוא שאל.
"לא כל כך אכפת לי," עניתי. "ואתה?"
"להורים לא כל כך אכפת." הוא אמר.
הלילה השתלט, ושנינו צעדנו ביחד. אני אפילו לא יודעת לאן הלכנו, אבל בסוף, איכשהו, הגענו לבניין שלי.
"למה את מעשנת?" דילן שאל פתאום.
"להביא את המפלצת כמה שיותר מהר," עניתי ללא היסוס, "ואתה?"
"לא יודע."
"לילה טוב," חייכתי.
"לילה טוב." הוא אמר.

וכך, במשך שנתיים, בכל יום רביעי, היינו נפגשים בחדר ההמתנה של הפסיכולוגיות. לאחר מכן, תמיד ישבנו על גדר האבנים הנמוכה, פעם אני הייתי מביאה לו סיגריה, פעם הוא לי. השיעול של השאיפה נעלם לדילן כבר מזמן.
דיברנו על כל נושא שבעולם. סופסוף, אחרי שהמפלצת רצחה את אבא, הרגשתי שייכת. אני די בטוחה שדילן נהנה איתי גם.
התחלנו להיפגש על בסיס יום-יומי. בין עשן הסיגריות, ולבין האוויר הצח, בין המלמולים ביננו, לבין השקט, שבו לא היינו צריכים מילים בכדי להבין אחד את השני, בין הדמעות הרבות, לבין החיוכים והנשיקות, הרגשתי נאהבת שוב. בזכות דילן.
הסיוטים החלו להיעלם. השמחה דפקה בדלת שלי, ובכל זאת, רציתי להרגיש שוב את הלבד ואת המוות. פחדתי מהלא נודע. רציתי להישאר במקום ה"בטוח" שלי. התחלתי לפגוע בעצמי. בין אם זה היה לפספס ארוחה, או להקיא אחת. לרגע, זרועותיי היו צחות ולבנות, וברגע האחר הדם פשוט לא הפסיק לזרום החוצה.
אהבתי לראות את הדם, ממשיך וזורם אל הלא-נודע. רציתי להיות כמו הדם שלי, אך היה לי נוח במקום שבו עמדתי.

לילה אחד, אמא נכנסה לחדרי. שכחתי לנעול אותו. היא ראתה את הדם, הדם שאני כל כך אוהבת.
תוך רגעים ספורים, כבר הייתי במכונית עם אמא וחבר שלה. אפילו לא התנגדתי להיכנס. הוא באמת היה נחמד, החבר שלה. שלחתי הודעה לדילן. הוא כבר ידע שזה יקרה מתי שהוא.
בבוקר לאחר מכן, התעוררתי לראות שאני מחוברת לכל מיני מכונות מוזרות. אמא בכתה. הרופא שהיה אחראי על המקרה שלי סיפר לי בעצב את הכל, לא החסיר פרט אחד. שעה לאחר מכן דילן הגיע. ישבנו בשקט. השקט שלנו.
"דילן?" לחשתי.
"כן?" הוא תפס את ידי בעדינות, כאילו הייתה שבירה.
חייכתי, "המפלצת סופסוף הגיעה."