אשליות-פרק שני "התנגשות"

אריאנה ואליסון האמינו לי, למרות שהרגשתי רע כי שיקרתי להן הרגשתי הקלה מסוימת, בכל זאת עם הן היו מגלות על הסיוט הזה הן היו מגדירות אותי כמשוגעת.
בית הספר נגמר והייתי בדרך הביתה, כשהגעתי הוריי לא היו בבית, היה אוכל מוכן על השולחן שהיה צריך לחמם, אחרי שאכלתי הלכתי לחדרי לעשות שעורים, בסביבות שבע קיבלתי שיחה מאליסון, הלכנו לסרט, כבר היה אחד עשרה כשנפרדתי ממנה, הייתה לי הליכה של עוד רבע שעה הביתה, נכנסתי לאחד הרחובות שקיצר את דרכי, כמעט והגעת לפנייה כשלפתע ראיתי משהו זז באחת הסמטאות שהרחוב הוביל לתוכה, המשכתי ללכת "אמילי…" שמעתי כשעברתי על פני הסמטה, חיפשתי מכל הכיוונים את מי שאמר את זה, ללא שום הצלחה, 'את משתגעת' לחשתי לעצמי, המשכתי ללכת "אמילי.." עוד פעם שמעתי "מי זה.." אמרתי בחשש, לא הייתה תשובה, עוד פעם ראיתי משהו זז באותה הסמטה, "אמילי.." אותו הקול אמר שוב, התחלתי לרוץ, לא הפסקתי, הפחד לקח שליטה מלאה על כל גופי, לא יכולתי להתנגד, "אמילי…" שמעתי בזמן שרצתי לא הפסקתי, ואז פתאום ללא שום התראה מוקדמת משום מקום צצה דמות, לא הספקתי לראות מי זה היה, ניסיתי לעצור ללא הצלחה, הייתי מוחנה להתנגשות, אבל לא, אני עברתי דרך הדמות, נעצרתי, הדמות נעלמה כלא הייתה, שום זכר לאדם ההוא כאילו הוא לא היה קיים, רעדתי לא הבנתי מה קרה פה, לאט לאט הסתובבתי לכיוון השביל שמוביל לביתי כששמעתי עוד פעם "אמילי.." הסתובבתי ניסיתי לחפש מישהו, משהו, נכנסתי מהר הביתה, דיברתי על עצמי, "זה לא היה אמיתי…את פשוט עייפה…זאת רק אשליה…בדיחה גרועה של מישהו" שכנעתי את עצמי….