פחד עצמי

"אלי, אל תכנסי לשם!" צעקתי אחרי אלי שנכנסה לבניין הנטוש בקצה הרחוב. הרגשתי שמשהו לא בסדר בבניין הזה. דאגתי לה, רציתי ללכת אחריה אבל משהו מנע ממני להזיז את הרגליים שלי ולהתחיל ללכת.
זה היה לילה חסר כוכבים וחסר אור ירח ולמרות שהיו הרבה אנשים ברחוב, הייתה דממה. דממה כזאת שהיה אפשר לשמוע סיכה נופלת.
עמדתי שם בחוסר נחת, מסתובבת סביב עצמי, לא יודעת מה לעשות.
עברו 10 דקות ואלי לא יצאה. ברגע שהחלטתי שאני כן רוצה להיכנס, ממש בשניות ספורות נשמע כל פיצוץ הודף חזק העיף אותי אחורה ונפלתי על גבי על השביל הכהה. חבולה בגופי, לא לקח לי הרבה זמן להבין מה זה היה. הבניין אליו אלי נכנסה התפוצץ. ברגעים ספורים נשמעו קולות קריסה מתוך הבניין ולהבות עלו מהשלד החיצוני. נעמדתי מהר ככל שיכולתי, הייתי חבולה בכל גופי. אחרי רגע שהרגשתי שהחום סוגר עלי מכל הכיוונים נסוגתי אחורה בוהה בבניין הבוער, עשן שחור עלה מגג הבניין ונשמעו קולות ניפוץ של זכוכיות. לא הפסקתי להביט בבניין הבוער למרות העשן הכבד הבא אל כיווני. לפתע הבחנתי באורות אדומים שהתקדמו אלי והפניתי את מבטי אליהם. פתאום ראיתי הרבה אנשים שלא שמתי לב אליהם קודם וקולות רבים של דיבורים וסירנות הופיעו באוזני. כל העיניים הביטו למעלה בהלם. לבסוף עצמתי את עיניי והרכנתי את ראשי. הדבר היחיד שהיה אפשר להריח היה עשן.