התגלות הקסם | פרק 4

" את חושבת שכל התאונות המשונות שקורות בזמן האחרון הן צירופי מקרים? ממש לא! אלה העבודות של היצורים הנתעבים האלה." שנינו הקשבנו לשטויות, כביכול, שהפרופסור הוציא מפיו, אבל עד כמה שזה היה מופרך, זה היה נשמע כל כך משכנע. כל כך משכנע שאפילו אני בעצמי התחלתי להאמין לו.
" ערפדים, אנשי-זאב, זומבים, מכשפות, הם רק ההתחלה. אתם לא מאמינים לי? תביטו סביבכם, הם נמצאים בכל מקום, מעמידים פני תמימים, משתלבים בין בני האדם, ורק מחכים לרגע המתאים לתקוף. זה יכול להיות הבוס שלך, זו יכולה להיות אשתך, זה יכול להיות החבר הכי טוב שלך, לעולם לא תוכל לדעת. זו הסיבה שהמבצע להסגרתם יתחיל כבר מעכשיו."
מירה הייתה מרותקת למסך, פיה היה פעור. היא הסתכלה על הטלוויזיה כלא מאמינה.
אני הייתי משותק. במוחי עדיין חלפו המילים שלו, " ערפדים, אנשי-זאב, זומבים, מכשפות. אני סוג של מכשף. זה הופך אותי לניצוד שלו? ויש עוד מכשפים חוץ ממני? ומפלצות אמיתיות? האם איש-הזאב שראיתי היה בעצם סימן למה שאני שומע עכשיו? זה באמת אפשרי?
מירה הסיטה את ראשה אליי והביטה עליי בתדהמה.
" טנא, אתה בסדר? אתה נראה ממש חיוור." היא שמה את ידה על כתפי בדאגה.
לא עניתי. הראש שלי התחיל להסתחרר מעט והרגשתי איך כל רגע אני עומד להתעלף.
ומתוך הטלוויזיה, קלאוס פאוור המשיך לדבר. " ברגע זה אדגים לכם. בעזרת המכשיר הזה, אוכל לגלות לכם מי הם הבוגדים." הוא סימן עם ידו למישהו להיכנס. אחד אנשי ההפקה נכנס אל האולפן והביא לידיו מכשיר דמוי פטפון ישן.
הוא הדליק אותו והאוזניים שלי החלו לבעור. הכוס שהייתה בידי נפלה על הרצפה והמים שבתוכה נשפכו והרטיבו אותה.
הקול היה צורם כל כך שלא יכולתי לשבת כמו שצריך מבלי לכסות אותן. נפלתי מהספה על ברכיי, בזווית מבטי ראיתי את מירה, היא נראתה מבולבלת ומפוחדת.
היא לא כיסתה את אוזנייה- היא לא שמעה את מה שאני שמעתי.
המכשיר הזה, כנראה שרק בעלי קסם מסוגלים לשמוע את אותו קול צורמני ואלים. זה היה מדהים ומפחיד באותה מידה.
" תכבי את הטלוויזיה! תכבי אותה!" צעקתי עליה, ידיי עדיין עטפו את האוזניים שלי בחוזקה.
" תכבי אותה כבר!" צעקתי עליה שוב. הפעם יותר חזק. היא מיהרה לחפש את השלט על הספה בפחד. היא תפסה אותו וכיוונה אל הטלוויזיה, ולחצה כמה פעמים עד שהיא כבתה.
הרעש הנוראי פסק. אני נשמתי לרווחה. הזעתי בכל גופי כפי שלא קרה לי בחיים. עדיין לא עיקלתי את מה שקרה ולא חשבתי בכלל איך אני מתכוון לצאת מזה נקי. כנראה שהפעם זה לא יקרה.
" אתה בסדר?" שאלה אותי בדאגה. הרגשתי את ידה מונחת על הכתף שלי בעדינות.
" כן, א- אני חושב שכן." עניתי. ליבי עדיין דפק במהירות והרגשתי את טמפרטורת הגוף שלי ביחס לרצפה הקרה, היא הייתה לוהטת.
" אני לא מבינה." אמרה ועזרה לי להתיישב שוב על הספה. " אתה…" היא פחדה לשאול.
" את באמת רוצה לדעת?" שאלתי. היא הנהנה להסכמה.
אני לא עניתי.
" תקשיב, אם אתה ערפד או איש-זאב-" התחילה לומר.
" לא אף אחד מהם." עצרתי אותה.
" הדברים שהאדם בטלוויזיה אמר, הם נכונים?" שאלה אותי.
" אני מניח שכן. חוץ מהקטע הזה שהמפלצות הולכות לשעבד את המין האנושי. כן, אני מניח שהכל נכון." הסברתי.
" אז מה אתה?" שאלה. " מומיה? זומבי? שד? רוח רפאים? יטי?" היא הוסיפה בהתרגשות.
" יודעת, מירה, אני די בטוח שלא כל המפלצות מסוגלות להסוות את עצמן כמו בני אדם כל כך טוב." אמרתי בחיוך.
" יכול להיות שאתה צודק." הודתה. " אז מה אתה?"