יורשת המפתח – פרק עשירי

"האדמה הזאת הייתה פעם ריקה, שוממת" ריין החלה לספר ואנילי התיישבה לידה על הדשא, "על השמיים שלט אל האור" היא המשיכה.
"האל טייל הרבה על האדמה הזו והתפעל מכך שבכל הממלכה רק היא הייתה ריקה. והוא החליט לייצר עליה חיים. הוא לקח עץ ונטע אותו באדמה זו. אז השתמש בכוחו העצום כדי לגרום לו לצמוח, העץ צמח וזרח, עליו היו זהובים וירוקים ומתוכו הגיעה אנרגיה עצומה. פתאום נשמע קול מין האדמה, 'למה עשית זאת?' האדמה שאלה אותו. הוא ענה בכך שאמר שהאדמה הזאת כל כך גדולה אבל ריקה, הוא רצה לייצר בה חיים, אז הסתובב ואמר לה להשתמש בכוח שטמון בעץ כדיי לייצר עוד חיים על אדמתה כדי שלא תהיה בודדה. חלפו הזמנים מאז והחלה לנשוף רוח עזה והיא הייתה ללא כל שליטה, היא העיפה הרבה בתים מהממלכה והתושבים בקושי החזיקו מעמד. אז האדמה החליטה לשאוב חלק מהרוח אל העץ שנתן לה אל האור. הרוח נשאבה ונפסקה…חלף הזמן ומהעץ פתאום הגיעה ילדה, שיערה היה קצר וצבעו היה לבן" היא הסתכלה על אנילי שהשפילה את ראשה וחייכה. "כשהיא הגיעה הרוח עוד פעם החלה לנשוף בחוזקה. האדמה שאלה אותה מאיפה היא והילדה רק הצביעה על העץ ושתקה, אז האדמה החליטה שהיא תגדל אותה. אך הרוח המשיכה להתחזק עוד יותר ויותר ככל שגדלה הילדה. יום אחד הילדה הסתכלה על הנוף שבו נראה הכפר, 'תגדלי עצים, כך הרוח לא תגיע אליהם בחוזקה, הריי אני לא יכולה לשלוט ברוח הזאת…'היא הציעה והאדמה החליטה לשמוע בקולה, היא ביקשה מהילדה לקטוף ענף ולתקוע אותו באדמה. הילדה עשתה כך והרבה עצים החלו לגדול סביבם, גבוהים וירוקים. חלף הזמן ומתוך היער שהאדמה ייצרה באה ילדה, שיערה היה שחור כפחם ועיניה ירוקות כמו הדשא"
"אדואטה" מלמלה אנילי.
"היא הייתה נורא אמיצה והתחברה לילדה עם השיער הלבן, ששמה היה אנילי. לילדה האחרת קראו אדואטה, מכיוון שמשמעות השם היה עץ גדול, האדמה החליטה גם לגדל אותה. אדואטה אהבה להתגורר ביער, לצוד ולטפל בחיות. קראו לה גם שומרת היער. חלף הזמן והפרחים, הדשא והעלים החלו לנבול וליפול מחוסר במים אחריי תקופות הגשמים. אז באה אדואטה לאדמה ואמרה לה לייצר מים, או שהיער כולו ייהרס… האדמה שמעה בקולה וביקשה מאדואטה להביא לה מים מהכפר ולשים עלה זהוב אחד מהעץ במים ולשפוך אותם ליד היער. אדואטה קיימה את הבקשה, היא הביאה דלי מים מהכפר ונהגה כפי שאמרה לה האדמה. אחרי השלולית הקטנה שייצרה נוצר אגם ענקי. ומתוכו אחריי כמה זמן יצאה ילדה עם שיער כחול וארוך, היא הייתה ילדותית וההתנהגות שלה אף פעם לא השתנתה. ובימי החורף הקרים כשכולם רק מנסים להתחמם, היא ישבה מול האגם וחייכה כשלובשת אותה שמלה קצרה בלי השרוולים"
"זה לא הוגן שעלייך את מפרטת כל כך הרבה" אמרה אנילי ודחפה אותה עם הכתף, ריין צחקקה והמשיכה.
"יום אחד בא אל האור לבקר את האדמה, הוא ראה את האגם הגדול, היער, והרוח הייתה שקטה ונעימה. ובמרכז עמד עץ זהוב וזורח, העץ שלו, סביבו היו שלוש בנות שרצו יד ביד וצחקקו. הן נעצרו והסתכלו עליו. 'שלום לך' ברכה אותו האדמה. 'נעדרתי לקצת ואת כבר הספקת לגדל שלוש בנות' הוא ענה לה בחזרה. הוא הזהיר אותה שהכוח של העץ עצום ולכן צריך להיזהר איתו. הוא כבר התכונן ללכת והאדמה קראה לו. 'יש לי איך להודות לך' היא אמרה. שלוש הבנות נעמדו ליד העץ ונגעו בו וחור נפתח בתוכו, שער למימד של הבני אדם…"
"אז כדי לחזור אני צריכה שאתן תפתחו לי את השער?" שאלה אמילי בתקווה.
"להיכנס למימד דרך העץ זה דיי קל אבל אם אין לך כוח חזק מספיק את לא תוכלי לצאת מפה באותה קלות, ואנחנו יכולות לפתוח אותו רק עם אדואטה" הסבירה אנילי.
"אז איפה היא?" שאלה אמילי וריין ואנילי החליפו ביניהן מבטים.
"מבינה אמילי…ברגע שהשדים לפניי שנתיים החלו לתקוף אותנו גילינו את כוחנו האמיתי, התחלנו להרוס כל דבר שהיה מולנו ולא היינו עצמינו, אדואטה במיוחד. הכוח הגיעה לרמה כזאת שיכולנו להיהרג על ידיו. אמא, האדמה החלה לדאוג וביקשה עזרה מהמלך בגלל שאל האור היה כבר במימד האחר, זה היה יום לפני שהמלך נהרג. הוא הספיק להכין שישה צמידים מהכוח הטהור שלו, ברגע שלבשנו אותם חזרנו לצורה הרגילה שלנו. אבל אדואטה שברה אותם, זה לא עצר את כוחה. היא נהייתה להיות שדת היער, טיפוס אפל שמסתתר בין העצים, היא לא מזיקה, אבל היא לא תגרום למשהו טוב לקרות. אנחנו לא מסוגלות לפתוח את השער בלעדיה" הסבירה אנילי.
"אז אני צריכה למצוא אותה" זינקה אמילי ורצה ליער.
"אמילי!" ליאון קרא אליה אבל היא הייתה כבר רחוקה. "אמרתם שהזאבה הצליחה לעבור עם התינוקת" הוא קם והסתכל עליהן.
"אנחנו לא יודעות איך, יכול להיות שזה בגלל כוחה של הילדה" ריין אמרה וליאון רץ גם לכיוון היער. "אבל גם האגאלקה הצליחה לעבור" מלמלה ריין והשפילה את ראשה.
"הכוחות שלה קרובים לכוחות שלנו, גם כן יש לך את הכלי של אל השאול" אמרה לה אנילי.
*****
"תחזיקי אותה" אמרה סול והסתכלה על האנויו. האנויו התכופפה ולקחה את אנג'ל אליה, אז סול קמה.
"לאן את סול?" שאלה אנג'ל.
"לחפש את הארו" היא אמרה והסתובבה, מרחוק עמדה דמות של גבר שיערו היו שחור עם כמה פסים אדומים, הוא החזיק את הארו. מגופו הפצוע יצא ערפל שחור. הוא התקרב וסול עמדה במקומה ולא זזה, פרצופה של האנויו היה נראה מרוגז.
כשהוא היה כבר מול סול הוא הושיט את הארו אליה, ראשו היה מושפל למטה. סול הושיטה את ידיה ולקחה אותה מידיו הפצועות. אז הוא הרים את ראשו מעט והסתכל סביב.
"אני שמח לראות שאת שלמה" עין אחת נשקפה משערו הפרוע לכיוון אנג'ל.
"אלסטור צריך לטפל בך" היא הסתכלה עליו בדאגה בזמן שאותה עין הסתכלה על האנויו.
"איפה אמילי?" הוא הפנה עוד פעם את מבטו אל אנג'ל והיא שתקה, פניה של סול הופיעו מול אלסטור והיא נעצה מבט לתוך עיניו הצהובות.
"האישונים שלך יותר מידי צרים, תזהר או ש…"
"שאלתי איפה אמילי?" הוא התעלם מסול וקטע אותה, כולן שתקו.
"כנראה הילדה לא שרדה" אמרה האנויו ואלסטור כיוון את מבטו אליה בזעם.
"אני לא מוצא אותה!" קרא פתאום ג'ט כשיצא מהיער, כל המבטים הופנו אליו כולל של אלסטור.
"מי זה?" הוא שאל כשעדיין הסתכל על ג'ט שהלך אליהם וסחב בידיו חרב.
"ג'ט, הוא המאסטר שלי" אמרה סול.
"אז אם הוא המאסטר שלך הוא לא בן אדם רגיל" אמר בחשד אלסטור, בידו החלה להופיע חרבו.
"אלסטור, מה אתה…?" לפני שסול הספיקה לסיים את שאלתה אלסטור היה כבר ליד ג'ט והניף עליו את חרבו אך בקלות ג'ט חסם את המתקפה שלו עם החרב שלו.
"האם אני רואה אינפרי?" חייך ג'ט בערמומיות וצחקק. "וכה חלש…יהיה ממש קל להרוג אותך" הוא המשיך.
"עכשיו אני יודע מי אתה" אמר אלסטור ונעץ בעין עם האישון הצר שהייתה אצל ג'ט. "אתה הרי הבן של שד הזיקית, הוא כל כך חלש ופחדן" החל לצחוק עליו אלסטור.
"במצביך לא הייתי מתעסק עם מישהו שהוא בכלל לא פצוע" הסתכל עליו ג'ט.
"הא כן? נסה אותי" התרחק אלסטור והביט עליו עם חרבו.
*****
"אדואטה! אדואטה!" קראה אמילי כשהסתובבה לה לבד ביער, היה כבר חשוך ורק חרקים מעופפים שדמו לגחליליות העירו את החושך.
"אני מריח בת אדם" נשמע קול של גבר בקרבה.
"גם אני, גם אני" צחקק גבר נוסף. אמילי החלה לצעוד באיטיות אחורה ופתאום נשמע צליל של שבירת ענף.
"הינה היא" ארבע עיניים אדומות צצו מהחשכה והסתכלו עליה. היא החלה לרוץ כשהם אחריה, עוד קצת והם היו משיגים אותה, אך ידיים עם ציפורניים שחורות וארוכות צצו מבין העצים ומשכו אותה אליה…