~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 22! תגיבו 3>

המבט האחרון שהחטיף לעברי סאם היה מבט של כאב, כאב מהול בייאוש. ליבי התכווץ כאשר בהיתי בעיניו החלולות, נואשות. הנרי אחז בידי ואני הלכתי אחריו אל עבר רכבו, אך מבטי עדיין היה מקובע על סאם,
הבטתי בריי וסאם מרחוק מנהלים דו שיח, היה נראה שקולם מורם, ואז ריי הסתלק בעצבים, סאם לא ניסה לעצור אותו, הוא בעט בקיר, לפט את שיערות ראשו, מתנשם.

אני לא יודעת מה גרם לי לעשות כך, לא יודעת מה גרם לי לעצור.
נטשתי את ידו של הנרי שכבר פתח את דלת המכונית, הוא הסיט את מבטו לאחור, אליי.
"משהו קרה?" הוא שאל מבולבל,
"אנחנו צריכים למהר, לפני שלא יהיה לנו מקום!" שפשפתי את ידי בידי השנייה באי נוחות, ראשי מוטה לצד,
"הנרי תקשיב, אני…אני שכחתי לגמרי שאני צריכה לחזור היום הביתה מוקדם, לעזור לאמא שלי…אני לא יכולה לבוא איתך?" משכתי בעורפי, מפנה את מבטי אליו לראות איך הוא יגיב,
הוא התיישר מעמידתו, הוא קפץ את פיו היה נראה שהוא זועם קצת. הוא נשם נשימה עמוקה,
"אבל את צריכה להיות איתי היום." הוא אמר בסוג של קביעה. הבטתי בו, מרימה את גבתי לנוכח המילה 'צריכה'.
צריכה?! מי הוא?! מנהל מכירות שאני צריכה לקבוע איתו פגישה?!
"כן, אבל בסוף אני לא יכולה…" נשפתי, הוא העביר את מבטו ממני לצד לאט,
"אוקיי." הוא גלגל על לשונו בקרירות,
"להתראות אמבר…" הוא נכנס למכונית.
מה זה היה???
חיכיתי שמכוניתו תתרחק, ורק אז נשאתי את צעדיי אל עבר סאם, יד אחת גירדה את ראשו והיד השנייה מעבירה אצבע על מסך הנייד שלו.
הוא לא הבחין בי כשהייתי ממש מאחוריו,
"סאם…" אמרתי בלחש, בהיסוס נוגעת בקצות אצבעותיי בכתפו, הוא הסיט את מבטו מהנייד שלו אליי לאט, הוא השתהה על מבטי, תוהה.
"את לא צריכה להיות באיזשהו מקום?!" הוא שאל בקרירות בקול צרוד.
נשמתי קצרות,
"לא, ביטלתי…" אמרתי. הוא הפנה את כל גופו אליי, מביט בי באף מורם,
"ולמה שתעשי את זה?" הוא שאל אותי, גוון קולו נצבע בקצת זלזול.
למה באמת?
אין לי מושג…אבל כשהבטתי בו, הבנתי שהוא זקוק למישהו, איזושהי תמיכה…אני יודעת שסביבת החברים שלו לא ממש שפויה…למעשה הוא ההיגיון היחיד שם, אני יודעת שהוא נושא הרבה על כתפיו…והרגשתי…הרגשתי שהוא קורס. ואני יודעת שהוא בחיים לא יספר לאף אחד אבל מאחר ורק אני יודעת בטעות על כל מה שהולך שם, אני היחידה שאולי תצליח לעזור, ואני לא מתכוונת לא לנסות.
"תראה סאם. אני לא יודעת מה קרה…אבל יש איזשהו משהו שאני יכולה לעשות?" שאלתי אותו בחמלה, לדאבוני סאם חייך בתחילה ולאחר מכן התחיל לגחך בציניות.
"תראי אמבר…אני לא יודע למה לעזאזל נשארת פה, אבל אני לא צריך טובה מאנשים כמוך, בטח שלא ממך. חבל את יודעת… היית צריכה לנסוע עם הנרי…אני בטוח שהוא עבד קשה מאוד על מה שזה לא יהיה, זה לא פשוט כל כך להשיג כל דבר כשאתה משלם מיליון שקל ברגע שיש לך מאה בארנק." הוא רשף בסקרזם.
אנשים כמוך…
ידעתי היטב למה הוא התכוון…
לפעמים פירשו אותי ושפטו אותי לא נכון. אני יודעת שהמצב הכלכלי של המשפחה שלי טוב, אבל הכסף לא גורם לצלקות אחרות להגליד. זה לא אומר שאני מושלמת, זה לא אומר שלא כואב לי.
הבטתי בו, פגועה.
אני שונאת את ההרגשה הזאת, שאני תלויה במה שאדם יגיד ותוך שנייה הוא יכול לרמוס אותי.
" בסך הכל ניסית לעזור!" בלי שהתכוונתי, אמרתי זאת בקול פגוע.
עיניו חדרו לתוך עיניי, וכשפגש בעיניי הפגועות, מבטו התרכך…הוא נשם עמוקות,
"מצטער…לא התכוונתי…" מחיתי דמעה בודדה שירדה…
לא יודעת מה קרה, כל הסכר התפרץ…נמאס לי להרגיש כל כך קטנה, נמאס לי להרגיש במאבק ובמלחמה כל פעם שאני מדברת איתו, צריכה לבחון את המילים, שחלילה וחס שלא הוא ייצא המנצח.
ראיתי שהוא מרגיש קצת לא נעים.
מספיק אמבר, דיי להיות רגשנית! פקדתי על עצמי, זקפתי את גבי,
"סאם אני יודעת שאנחנו לא חברים טובים, וגם לא ידידים למען השם…אבל אני יודעת שמשהו קרה, ואני רוצה לעזור." אמרתי בנחישות, הוא התיישר גם כן ונאנח, הוא משך באפו,
"יש לך רכב?" טוב זה לא מה שציפיתי.
"מה קרה לאופנוע?" שאלתי בסקרנות, הוא משך בכתפיו.
"אני מעדיף שלא לנסוע, אני לא רוצה לדעת מה הולך לקרות על הכביש כשאני עצבני, אני לא חושב שאני אצליח לרסן את זה…" הוא הידק את לסתותיו זו לזו…סערת הרגשות שהתחוללה בו נשקפה מבין עיניו.
"ובכן הרכב בבית שלי, נצטרך ללכת ברגל אבל זה לא ממש רחוק…" משכתי בכתפיי,
"מצוין." הוא חייך חיוך קצר.
התחלנו ללכת במהירות לעבר ביתי בשתיקה,
לא העזתי לשאול מה קרה…אני מניחה שאגלה.
התנעתי את הרכב, כל אותו זמן שנסענו סאם נתן לי הוראות. שתקנו שתינו, גופנו דרוך.
הגנו למקום, סאם פתח את דלת המכונית במהירות ואני יצאתי אחריו, הוא החל לרוץ אל עבר הבניין שממולנו. ניסיתי להדבקי את צעדיו, תוך כדי הבטתי מסבבי זאת הייתה שכונת פריפריה, הבניין שהתקדמנו אליו היה בצבע חום נושן ובסגנון הישן. עלינו במדרגות אחד שתיים, לא היתה מעלית, התנשפתי במהירות…סאם היה כל כך נחוש שהיה לי נראה שהוא שכח שאני פה בכלל…אך כשהוא עמד מול דלת הוא חיכה לי שאגיע ואז הוא פתח את הדלת בלי לדפוק, נכנסנו לתוך בית שהוא גם כן תאם לכל האזור…לא הבנתי מה הולך לעזאזל.
עקבתי אחר צעדיו בצייתנות, הגענו למטבח, שם ראיתי אישה יושבת על שרפרף מניחה את שתי ידיה על השולחן ואת ראשה מניחה בניהם. היא לבשה סינר פרחוני, קמטים חרשו את פניה, והבחנתי בכמה שיערות לבנות אפרפרות בין שערותיה השחורות, עיניה היו בצבע שזהה לצבע עיניו של סאם, חום מיוחד…היא העבירה מבט מיואש בסאם ואז מבט מבולבל בי.
"איפה הוא?" סאם זרק בקוצר רוח…
איפה מי?
"אני חושבת שבגבעה- סאם לקח ידי והתכוון לשוב על צעדיו,
"סאם! אל תהיה קשה איתו!" שמעתי את זעקתה של האישה שכבר ניחשתי לבד שזו עימו. הוא נאנח.
לא נסענו במכונית אלא הלכנו במהירות ברחוב, עוקפים עוד סמטה ועוד סמטה עד שחצינו מקום מרובה בחולות, המשכנו ללכת, המקום היה בנוי מגבעות קטנות, ובניהם היתה אחת גדולה, הבנתי למה אימו התכוונה כשהיא אמרה 'גבעה'. עלינו בדרכים מפותלות, סאם עזר לי לייצב את עצמי ואני נעניתי לעזרתו.
עד שהגענו לראש הגבעה, הבטתי מסביבי.
ואוו.
לא יכולתי להתיק את עיניי מהנגלה לפניי. העיר ניו יורק ברוב הדרה ניצבה למולי, ולא הצד של הבניינים הגבוהים והאורות, אלא הצד הפחות סואן איך מלמעלה זה היה נראה מדהים.
כל הרחובות, העצים והשדרות…ומהצד יכולתי לראות איך הגלים מתנפצים על החול מתחתינו.
הבחנתי בילד יושב על הגבעה מולנו, ידיו מונחות על רגליו, סאם התקרב אליו מהצד, וכך גם אני.
"קום." סאם אמר בתקיפות. הילד התיק את מבטו מהנוף והביט בנו.
היו לו את תוויי פניו של סאם, רק צעירים יותר, חסרי זיפים אך מצד שני מרובות בשריטות. ועיניו… עיניים של ילד…עיניו היו כחולות אך מבטו היה של מבוגר. שערותיו היו בצבע חום אך יותר כהה משל סאם…הוא היה נראה כבן 10 בערך…
"תעזוב אותי." הוא אמר, מרים את כתפיו בילדותיות, שב להביט בנוף.
"תסתכל עליי כשאני מדבר איתך!" סאם הרים את קולו ואני נרתעתי לאחור. הילד לא רק שלא הביט בנו, הוא הסיט את מבטו לצד השני,
"למה לעזאזל עשית את זה?!" סאם נאנח.
"אתה לא תבין…" הילד אמר,
"נכון אני לא אבין. כמה פעמים אני יכול לשמור לך על התחת אע?!?! קח את עצמך כבר בידיים!" סאם לפט את זרועו של הילד,
"עזוב אותי!" הילד צרח. סאם וסינן קללה בעצבנות. אצבעותיו נסגרו לאגרופים קפוצים, הבטתי בו, הולך מצד לצד מנסה להסדיר את נשימותיו ואז הוא החל לרדת מהגבעה, רצתי אחריו,
"סאם…" הוא נעצר בגבו אליו. הוא הטה את ראשו אליי קצת במקצת.
"אני כבר לא יודע מה לעשות…אני לא מבין מה אני עושה לא נכון?! הילד הזה משגע אותי…כל היום מסתבך בצרה אחרת!" הוא אמר בשקט, מנענע את ראשו,
"אני כבר לא יודע מה להגיד! לא יודע מה יגרום לו לדבר על מה שיושב עליו…" העברתי את המשקל בין רגליי מצד לצד,
"תן לי לנסות…" אמרתי בשקט, סאם לא הגיב ואני עליתי למעלה במורד הגבעה.