נסיך האופל שלי – פרק 34 – הפתעה + סיפור 400 שלי :)

אני זוכרת איך קים וקייט היו לצידי כול השנים האלו , ועכשיו הן לא נמצאות לצידי .
לפני חמש שנים כאבא שלי נפטר ואחותי עברה לאונברסטיה ואימא שלי השאירה אותי לבד
בבית קייט וקים באו אלי וארגנו לי את הבית מחדש . כך שאני לא ירגיש לבד , הן נשארו לישון
אצלי במשך חצי שנה עד שאני אתרגל לרעיון שהבית הזה הוא שלי עד שאני יסיים את התיכון .
כמובן שהייתי רק בכיתה ו והייתי צריכה להתבגר במהירות בשביל ללמוד לשרוד לבד , אבל
מה שהכי מצחיק שלעולם לא הייתי לבד , תמיד הן היו לצידי יחד עם טיילור וגראג ומר גריי שהיו לצידי במשך כול השנים האלו .
ועכשיו , אחרי שכול המשפחה שלי חזרה להיות מאוחדת זה מה שקרה , המשפחה האמיתית
שלי שלעולם לא עזבה אותי מתה . ועוד מתה מול העיניים שלי ואני מתתי יחד איתן .
נעמדתי על הרגליים שלי , מכבה את כול הרגשות שלי והופכת להיות אישיות אחרת לגמרה .
אני לא יודעת למה אבל הצלחתי לשלוט על הכוחות שלי , ידעתי בדיוק מה אני עושה עם כול
צעד שלי ובאיזה כוח אני משתמשת . אולי הכוח הזה נובע מכול הרגשות השליליים שלי וזה
מה שמחזק אותי כול מחשבה ומחשבה על המוות של קייט וקים . כול פעם שאני סוגרת
את עיניים שלי אני רואה אותן מולי , מחייכות וצוחקות וכול פעם שאני פותחות אותן אני רואה
אותן מתות .
כשהסתובבתי לאחור ראיתי שכולם הערפדים של הפנטרישה מתים , לפני רגע האולם היה מפוצץ באלפים שנלחמו נגד האלה רוז , האל סילבסטר , המלכה קארין ובני המלכות סילביה אבל בדקה אחת שלא הסתכלתי לכיוונם כולם היו מתים .
הסכמתי לקבל על עצמי את הרעיון שאני חלק ממשפחת בלדור ואני היא היורשת אבל עכשיו
אני מוכנה לעשות הכול בשביל שהכוחות האלו ילקחו ממנו והשעון יחזור בזמן , אני רק רוצה לחזור לתחילת השנה ששום דבר מזה לא קרה , לחזור ולסיים את בית הספר .
הדבר היחיד שחלמתי עליו מאז שהייתי קטנה ועליתי לחטיבת הביניים .
הבטתי לעבר מימי וקאסנדרה שישבו על הרצפה בזמן שטבעות האש של כריסטופר עטפו אותן , הן הביטו בי במבט מעורר רחמים וניסו לצאת משם . אך הן לא יודעות עד כמה חזק הכוח שהן נלחמו נגדו .
התקרבתי לעברן , אני רק שומעת את הצעקות של השם שלי אבל אני לא מתייחסת אליהם . יש לי מטרה אחת והיא להרוג את שתי הכלבות האלו שהתחילו את המלחמה המזדיינת הזאת שבגללה כול החיים שלי נהרסו .
"את ,את היא הבת הרביעית במשפחת בלדור." מלמלה מימי , הכנסתי את כף ידי בין כדורי האש שהקיפו אותן ותפסתי אותן בצוואר חולצתן , מרימה אותן למעלה . כול כדורי האש שברגע זה סגרו עליהן עשו את דרכן והתחילו לשרוף את הגופות שלהן , מעבירות אותן בייסורים קשים , החום הנורא ששורף לאט , לאט את הגוף שלהן והוא לא משפיעה עלי .
"הייתן יכולות לנצח במלחמה הזאת , אבל ברגע שנגעתן בקייט וקים אני לא ייתן לכן להמשיך לחיות." נעצתי את אצבעותיי בחזה של כול אחת מהן והבטתי ישר בעיניים שלהן , להסתכל בעיניים של רוצחות בזמן שאת הופכת להיות רוצחת בעצמך .
"את הרבה יותר טובה מהן , אל תעשי את זה!" שמעתי קול בראשי אבל אני התעלמתי ממנו , לא היה אכפת לי למה הרצח הזה יהפוך אותי ולא היה אכפת לי מה כולם מצפים ממני בלהיות מלכה אבל אני לעולם לא יהיה זאת שהם רוצים שאני יהיה .
זה נגמר .
"אל תעשי את זה!" שוב פעם שמעתי את הקול הזה , הפעם ידעתי שהוא לא בראשי אלא הוא מאחורי , הסתובבתי לכיוון של ערפדי הקומנדו של אימי יחד עם שאר המשפחה שלי , אני מסתכלת על כול אחד מהם בעודי מחזיקה את מימי וקאסנדרה גבוה מעל ראשי .
"לינה , את לא צריכה להרוג אותן , למחוק את כול הפנטרישה מהעולם לא אומר להרוג אותן אלא לקחת להם את הכוחות." אני ממשיכה להביט באחותי שמדברת אבל אני לא שומעת מילה ממה שהיא אומרת , הדבר היחיד שהבנתי ממה שהיא אמרה הוא שאני לא צריכה להרוג אותן . וזה הצחיק אותי כי אני לא עומדת לתת להן להסתובב בחופשי כאילו לא קרה דבר .
"האני , תורידי אותן , בבקשה." ראיתי רק את הפה של אימא שלי זז , אבל שום מילה לא בקעה ממנו . רק זמזומים מחרישי אוזניים שגרמו לי רק לנעוץ את ציפורניי יותר חזק בבשר של מימי וקאסנדרה , צרחות נפלטו מפיהן ויכולתי להרגיש איך הן מתנגדות לזה .
כואב כלבה ? זה בדיוק מה שעשית לי , זה בדיוק מה שעשית לחברות שלי .
"תסבלי בשקט." אמרתי בקול קר ותלשתי את הלבבות שלהן מהמקום , הגופות שלהן נפלו כמו נוצות לאדמה ואני המשכתי להחזיק את הלב הפועם בכפות ידי , מסתכלת עליו .
לאחר מספר שניות הוא נדם , פוצצתי אותו וכול הדם השפריץ על פני , הרגשתי כול כך נטולת חיים שקרסתי על הרגליים לציד הגופה של קים .
"אני מצטערת," אני ממלמלת בשקט "זה הכול באשמתי," עיניה היו פקוחות וריקות , היא הביטה בי דרך האישונים הריקים שלי " אני כול כך מצטערת." הנחתי את כף ידי על צווארה המשוסף ודמעות ירדו מעיניי , מטפטפות על צווארה .
שלחתי את כף ידי אל עבר מאחורי כיסאות המלכות והרמתי את גופתה של קייט באוויר , היא ריחפה לכיווני בשקט ונחתי לצידה של קים . רכנתי מעליהן ובכיתי , נותנת לעצמי לשחרר הכול , את כול הכאב , הפחד , את כול הרגשות שהכבידו על גופי והפכו אותו לכבד יותר .
"זה הכול בגללכם." אמרתי בשקט והרמתי את ראשי לכיוון המשפחה שלי " אם לא הייתם ההורים שלי לא הייתי צריכה לאבד את המשפחה האמיתית שלי." ניסיתי שלא להאשים אותם אלא להאשים את עצמי ,כי ידעתי שאני אשמה אבל זאת הייתה גם אשמתם .
אם לא הייתי מתערבת עם גראג על להיכנס לבית אנדרסון אולי ככה לעולם לא הייתי פוגשת את כריסטופר וככה לא הייתי מגלה את האמת מאחורי המשפחה שלי , מימי וקאסנדרה לא היו הופכות למכונות הרג קטלניות רק בגלל הקנאה שלהן אלי .
"האני אני מצטערת על קייט וקים , באמת שאני מצטערת , לא חשבתי שזה ידרדר למלחמה נוספת ." אמרה אימא והתקרבה אלי , אבל אני רק הרמתי את ידי ועצרתי אותה . אבל הכוח היה חזק מידי והוא הדף את כול האנשים שעמדו לצידה ובנוסף אותה .
רציתי סך הכול לעצור אותה .
הרגשות השליליים שלי רק מחזקים את הכוחות שלי ואני לא מצליחה לשלוט בהם .
" לא חשבת? אז היית צריכה לחשוב!" אני מנסה לסתום את פי אבל רק יוצאים לי צעקות .
כריסטופר וסבסטיאן בחרו לא להתערב במלחמה שלי נגד עצמי ונגד המשפחה שלי והם עשו את הבחירה הנכונה .
"לינה יקירה , אולי אנחנו האלים אבל אין לנו את הכוח לראות את העתיד." למה אתם כול הזמן צריכים להיות צודקים ? אין לי כבר את מי להאשים חוץ מעצמי .
"אתם צודקים , אתם צודקים ," מלמלתי והרמתי את עיניי לכיוון כריסטופר "זאת אשמתי , אני זאת שהתערבתי עם גראג על מבחן במתמטיקה ובגלל זה מצאתי את עצמי עומדת בבית אנדרסון המזדיין הזה , הלוואי והוא לא היה קיים ." אני יודעת שעם המילים שיוצאות מהפה שלי אני פוגעת בכריסטופר , ואני יודעת שאני פוגעת בכול מי שסביבי אבל אני מרגישה בצורך הזה , להוציא את התסכול לאור .
" תפסיקי להאשים את עצמך כבר! את סתם פוגעת בעצמך!" צרח עלי כריסטופר והוציא אותי מבועה שלי וגרם לי לפקוח את העיניים " את היא האחרונה שבגללה התחילה המלחמה ," אתה משקר .
"המלחמה הזאת כבר נמשכת הרבה שנים , אבל כנראה שנמאס לשתי הזונות האלו להסתתר אז הן החליטו לקחת הכול לידיים ופתוח במסע הרג." אבל הן עשו את זה בגללי , בגלל שכריסטופר אוהב אותי .
לקחת הכול לידיים .. זה נתן לי רעיון .
רכנתי שוב מעל הגופות והרמתי את כפות ידיי , נתתי לגוף שלי לשלוט על הכוחות שלי ללא העזרה שלי . לא ידעתי מה אני בדיוק עושה אבל זה נראה שזה עובד , הדמעות שזלגו מעיניי התעוררו לחיים וגלשו על זרועותיי על עבר צווארן של קייט וקים . הידיים שלי טפטפו דמעות וכול החורים והשיסופים בגרונן של קייט וקים החלו להיסגר , כאילו לא היה שם דבר .
"אלוהים אדירים." אמרתי לעצמי ברגע שהן לקחו נשימה עמוקה ופקחו את העיניים .
"קרולינה , מה לעזאזל קורה כאן?" בכיתי מאושר , הנחתי את כף ידי על פי והחנקתי צרחה שעמדה לפרוץ מפי .
"אתן חולמות." חייכתי לעברן והנחתי את כפות ידי על עיניהן , סוגרת אותן " שתהיה לכן שינה ארוכה ומוצלחת ." אמרתי באושר והן נעלמו , חזרו לבית .
פתאום התחלתי לראות שחור בעיניים והרגשתי את הנפילה הכואבת על הרצפה .

***
עמדתי בפעם הרביעית בשממה עם הערפל , שתי הקרולינות עמדו מולי , הקרולינה המתה והקרולינה עם השמלה הלבנה . אבל אלו לא היו הדמויות היחידות שעמדו של , עמדו שם שתי דמויות של אימא שלי , שתי דמויות של אבא שלי ושתי דמויות של אנה . ואחת מהם הייתי לבושה בבגדים קרועים והשניה לבשה בגדים לבנים .
"שומרי המפתחות ." אמרה אימי שעמדה לצידי , לא שמתי לב אליה עד שהיא דיברה . מהצד השני שלי עמדה אנה וידיה היו שלובות על חזה .
"רק אל תגידי לי שאני מתה , שוב פעם." אמרתי בכעס "או יותר נכון , אנחנו ." הצבעתי על המשפחה שלי , השומרים הנידו את ראשם לשלילה ושומרי המפתחות שלי התקרבו קדימה.
"רצינו רק לברך אותך קרולינה." לברך אותי על מה ?
"בכול זאת לא כול יום מקבלים צלע חמישית למשפחה." הוסיפה קרולינה בשמלה הלבנה , מה זאת אומרת צלע חמישית ? אם אנחנו לא מתים אז למה אנחנו נמצאים פה ? ועל מה הם צריכים לברך אותי ?
"קרולינה שפגשת את כריסטופר בפעם הראשונה , הוא סיפר לך איך הופכים לערפד?" הנהנתי.
"כן , ברגע שבן אנוש מאבד את הבתולים אז הוא מאבד את החלק האנושי שבו , הוא יכול להפוך לערפד." אני לא מבינה לאן השיחה הזאת מובילה אותי , למה פתאום התחלנו לדבר על התהליך להפוך לערפד?
"גם בשביל להתעורר ולקבל את כוחות האלים צריך לאבד את הבתולים." עיניי נפערו לרווחה.
"רק אל תגידו לי ש-" עצרתי את עצמי ולפני שהספקתי להשלים את המשפט הם אמרו לי את הדבר האחרון שציפיתי לשמוע .
"מזל טוב קרולינה .את בהריון ." אמרו שתי הקרולינות ביחד .
"אחד ..שתיים ..שלוש .." ספרה אנה .
"מה?!" צרחתי .