ילדי העורבים האחרונים – חלק ג'

אלי עמדה מול האגם וצפתה בהשתקפותה. היא היתה גבוהה יותר ושערה ארך. היא עזבה את המקום הזה רק שלוש פעמים מאז שהגיעה לכאן עם ריקו. פעמיים בשביל לקחת בגדים וחפצים נחוצים מהבית ופעם אחת כדי להיפרד מכמה חברות וזקנה אחת מסוף הרחוב.
ריקו עמד מאחוריה. עיניי ספיר הכוכב השחורות שלו נצצו וההשתקפות גרמה להם לזהור במים. שפתיו התעקלו בחיוך.
אחת… שתיים… שלוש!
היא התכופפה במהירות וקפצה אחורה, נעמדת בעמדת הגנה. ריקו שלף את נוצתו הארוכה וכיוון אותה לעברה. ,אני לא הולך לרחם עלייך הפעם, זה עד הסוף עכשיו." אמר והביט בה במבט רצחני. היא חייכה. "קדימה, בוא נראה אותך, נער-עורב." הוא התחיל לרוץ לכיוונה והניף את אגרופו מעלה לעבר פניה. היא התחמקה והניפה אגרוף מטעה לעבר בטנו, ואז בעטה ברגלו. הוא מעד אחורה והתחיל לתקוף אותה עם הנוצה. היא שלפה גם היא את חרבה.
"אז מה איתך ועם סאם? היא אמרה לי שמאוד התקרבתם בזמן האחרון." חרבותיהם הצטלבו והוא הדף את שלה לפני שהספיקה לדקור אותו בבטנו.
"לא ידעתי שחיי מעניינים אותך כל כך. אני אסתכל בלו"ז שלי ואולי אוכל לארגן לך פגישה." הם צחקו. הוא כיוון שוב את חרבו והיא עברה דרך שערה והיא חתכה מעט ממנו. "הו…" הוא ניסה לעצבן אותה. היא הסתערה עליו וחתכה את שרוולו השמאלי וירדה עם חברה עד לקרסולו, משסעת את צד מכנסיו. זרזיף דם זלג מגופו. "הו…" היא השיבה לו בעוקצנות. הוא התעלם מכך והמשיך להכות בה בחרבו.
אחרי כמה דקות של היאבקות הם עמדו אחד מול השנייה, כל אחד מכוון את חרבו כלפי האחר. "נכנעת?" שאל ושוב עיניו הבזיקו. "נכנע?" היא שאלה וניסתה להישאר כמה רצינית שאפשר. הוא לא הסיר את עיניו ממנה. "אני יכול לפרוק אותך מנשקך וגם להרוג אותך באותה הזדמנות. מה תעשי עם אני אפעל קודם?" היא קירבה את חרבה לעבר צווארו. "לא אם אני אספיק להרוג אותך קודם." היא שלפה נוצה נוספת מגבה, הסתובבה במהירות והצמידה את ידה השמאלית לליבו. היא כיוונה את שלושת החרבות לעברו. "מה תעשה עכשיו?" הוא הביט בה ארוכות. פתאום הוא הבין שהיא כבר לא אותה ילדה קטנה שהוא אסף מביתה באותו יום רחוק. הוא התחיל להיזכר בכל הזמן שהם בילו ביחד ובכל הפעמים שהוא אימן אותה.
היא דחפה אותו לקרקע. "מילים אחרונות?" הוא צחק. "אני נכנע אני נכנע." אלי הושיטה את ידה כדי לעזור לו לקום, וברגע שידיהם נפגשו זרם חשמלי עבר ביניהם וכל אחד משך את ידו לאחור.
"סליחה…"
"מצטערת…" הם מלמלו באותו הזמן. שתיקה מביכה שררה ביניהם. "אז… מה באמת הולך בינך לבין סאם?" הוא הרים את מבטו ממנה והעביר את ידו בעורפו. "שום דבר האמת, אנחנו פשוט מכירים כל כך הרבה זמן. היא כמו אחות קטנה בשבילי." הוא לא רצה לחשוב על סאם כעל חברה. אלי תמיד היתה האחת שהוא תמיד דאג לצרכים שלה יותר מכל. פתאום הוא הבין את זה יותר.
"את מרגישה לפעמים שאת רוצה לחזור לבית שלך?" הוא פלט. היא נעצרה והסתכלה עליו. "למה… למה אתה שואל?" קולה היה טיפה נעלב.
"אני לא יודע… אני רק רוצה להיות בטוח שאת לא מרגישה סגורה מידי כאן…"
"אני יכולה להילחם ולעוף בשמיים כמו ציפור כמה שאני רוצה מבלי לחשוש, למה שאני ארגיש סגורה מידי?" היא התקרבה אליו וליטפה את גבו. צמרמורת חלפה בו ופניו הסמיקו. "וחוץ מזה ריקו, לא היה לי אף אחד באותו זמן. אתה היית המשפחה היחידה שלי." עצב קל מילא אותו. הוא חשב שהיא רואה אותו אח גדול. כנפיו בצבצו החוצה והוא התחיל לרחף עבר אחד העצים הגבוהים שהיו שם.
"ריקו?!" קראה אלי. היא עפה אחריו והתיישבה לידו על הענף הקטן. "ריקו…" הוא התעלם ממנה. "אוי נו… לא התכוונתי לזה. אתה לימדת אותי להילחם, לשרוד, לימדת אותי לפתוח את הראש והעיניים, לראות דברים שאחרים לא יכולים. הפכת אותי ללוחמת, ואני שמחה על כך." היא הסיטה את שערו מעיניו והחזיקה את סנטרו בידה, מחריכה אותו להסתכל עליה. "אני בחיים לא אחשוב עלייך כאל אח שלי."
מרירות והתרגשות , זה מה שהוא הרגיש. "הבטחת שלא תקראי את המחשבות שלי שוב." הוא אמר והביט בפניה.
"הבטחתי לך הרבה דברים." היא אמרה והתקרבה עוד יותר לעברו. הוא שב והסיט את מבטו. "ריקו. אתה לא יכול להתעלם ממני." ענני סערה התחילו להתקבץ מעליהם.
"איך אני אמור לשמור עלייך, איך אני אמור… אני לא יכול להמשיך ככה. כל בוקר כשאני קם אני חושב שהפעם זה יעבור, אבל זה לא. זה לא. כל לילה אני רואה את האנשים הכי חשובים לי נפגעים, שוב ושוב הסיוט הזה חוזר אליי." הוא החזיק בשתי כתפיה. "אני לא רוצה לאהוב אותך. אני לא רוצה לאבד אותך." דמעות זלגו ללא שליטה מעיניה. היא אפילו לא טרחה לנגב אותן.
עיניו נפערו בהלם כשהוא הבין עד כמה הוא פגע בה, דבר שהוא לא עשה מעולם. היא התנתקה ממנו ופרסה את כנפיה, עפה הרחק ממנו.
"שיט אלי…"