התגלות הקסם | פרק 3

" מה קרה?" שאלתי אותו, אף על פי שלא יוכל לענות.
פעמון הדלת צלצל בדיוק.
" זאת מירה!" קראתי ורצתי כמה שיותר מהר אל הדלת האחורית, כאשר זוקו רץ אחריי בחיפזון. ניסיתי שלא להראות חשוד מדי כשפתחתי את הדלת.
זו אכן הייתה מירה בפתח הדלת, והבעת פניה הייתה מתוסכלת מעט.
" המסיבה בוטלה." אמרה. לבי צנח.
" נראה שאמא שלי הצטננה או משהו, והיא לא מרגישה טוב, אז היא לא מוכנה שנערוך את המסיבה." הסבירה. " באתי אלייך כי לא היה לי את המספר שלך, ולא היה לי נעים שתחכה מבלי לדעת. אתה לא מאוכזב, נכון?" שאלה.
" לא, זה לא סיפור." שיקרתי.
המשכנו לעמוד אחד מול השני בשתיקה מביכה.
" אכפת לך אם אני אכנס?" שאלה.
" לא." עניתי. והיא נכנסה אל תוך ביתי ומיד נראתה מוקסמת. לא הבנתי למה, הבית שלי לא היה כזה מיוחד. לפחות בעיניי.
" יש לך בית נחמד." אמרה. זוקו דילג לעברה ומיהר להתחכך ברגליה.
" איזה חתול חמוד." הוסיפה וליטפה אותו.
" זוקו." עניתי את שמו.
" שם יפה. מיוחד." אמרה כשהיא ממשיכה ללטפו.
" איפה ההורים שלך?" שאלה.
בום. היא הטילה את הפצצה.
" הם בחוץ לארץ." מיהרתי לענות וקיוויתי שהיא תאכל את זה. " אבל הם מסכימים לי לעשות כל מיני דברים למרות שהם לא כאן. כמו המסיבה, למשל."
התקרבתי והתכופפתי אל מירה וזוקו, כך שאוכל לדבר איתה בגובה העיניים.
" כיף לך." היא אמרה. " אני צריכה לסבול את ההורים שלי ואת אחי הבכור." צחקקה לעצמה.
לא היה לי נעים להיות קרוב אליה כל כך. הרגשתי נבוך, לכן קמתי על רגליי וניגשתי אל מטבח.
" את רוצה לשתות משהו? או אולי לאכול?" שאלתי והשתדלתי להיות כמה שיותר קרוב למארח למופת.
" לא. אבל תודה ששאלת." אמרה כאורחת למופת. לקחתי כוס מים מהמטבח והתחלתי ללגום ממנה בעקביות בזמן שפניתי חזרה.
מירה התיישבה על הספה בסלון והדליקה את הטלוויזיה.
" עכשיו כשאני חושבת על זה, " היא התחילה לומר שוב. " אתה היחידי שאני לא ממש מכירה.".
" את רומזת משהו?" שאלתי והסמקתי מעט.
" לא." אמרה בחיוך והסמיקה מעט גם היא. " אבל כשאני חושבת על זה שוב, את כולם אני מכירה כמו שצריך, חוץ ממך. אתה תמיד מסתורי ומתבודד כזה." המשיכה.
" כן. אני לא אדם שיכול להתחבר לכל אחד." הסברתי.
" למה לא?" שאלה. באתי והתיישבתי לידה, ממשיך ללגום מכוס ומתרכז רק בה בכדי שלא ליצור קשר עין.
" אני לא ממש יודע. אף פעם לא היו לי באמת חברים." השבתי, אך שיקרתי בנוגע לסיבה.
מעולם לא התאמצתי להכיר חברים חדשים מכיוון שתמיד הייתי חייב לעבור מקום מגורים. לא יכולתי להישאר בקשר עם אנשים אחרים. כשהשנים עוברות, ואני נשאר בדיוק כפי שהייתי לפני עשר שנים, ולפני עשרים שנים, ולפני מאה שנים, זה באמת עלול לעורר את חשד באנשים.
השיחה שלנו הופסקה, וחזרנו לשתיקה המביכה. אני לגמתי עוד כמה לגימות מהכוס.
קריאה חזקה מכיוון הטלויזיה תפסה את תשומת ליבנו במהרה.
" אנחנו נתפוס אותם, נתפוס את כולם! לפני שהם יצליחו לתפוס אותנו!" זה היה נשמע לי כמו משפט מתסריט צולע של סרט מדע בדיוני, אבל לא זה מה ששודר.
אלה היו החדשות. באולפן ראיינו גבר מבוגר- פרופסור בשם קלאוס פאוור.
שנינו לא הבנו על מה הוא מדבר. לתפוס אותם? את מי? למה?
הוא המשיך לדבר, וככל שאמר יותר, כך הצטערתי יותר שהקשבתי.
" המפלצות!" הוא קרא בקול. " הן מאיימות עלינו. הן רוצות להשתלט על המין האנושי ולהפוך אותנו לעבדים שלהם. אנחנו חייבים לעצור אותם לפני שיהיה מאוחר מדי." הסביר הפרופסור.
" אבל פרופסור פאוור, מעולם לא נמצאה שום הוכחה לקיומם של מפלצות מכל סוג שהוא, האם אתה אומר שמצאת בעצמך הוכחה לכך?" שאלה המראיינת.
" לא אחת ולא שתיים, מצאתי הוכחות לקיומן והוכחות לכך שברגע הזה, בו אנחנו מדברים, הן ממשיכות בתכנונים שלהם להפטר מהמין האנושי." הסביר. " את יכולה לפרסם את זה בכל העיתונים ומדורי החדשות- הכוחות של קלאוס פאוור באים לתפוס את מתחזי האדם האלה, ולשים סוף לטרור שהן מביאות." קולו החל להיות אימתי ואלים יותר ככל שהמשיך לדבר.
" את חושבת שכל התאונות המשונות שקורות בזמן האחרון הן צירופי מקרים? ממש לא! אלה העבודות של היצורים הנתעבים האלה." שנינו הקשבנו לשטויות, כביכול, שהפרופסור הוציא מפיו, אבל עד כמה שזה היה מופרך, זה היה נשמע כל כך משכנע. כל כך משכנע שאפילו אני בעצמי התחלתי להאמין לו.