ים כחול עמוק – פרק 12

הוא מחבק אותי חזק ולא משחרר, יבבותיי לאט לאט גוועות אל תוך החזה השרירי שלו עד שהן נפסקות לגמרי .
הלילה הזה כל כך ארוך, כל כך ארוך וניראה שהוא לא הולך להיגמר בזמן הקרוב.
השקט תופס את מקומו, הדממה משתלטת על כל רחבי דירתו הקטנה של ג׳ייסון.
כל רעש קטן מפר את השלווה, תקתוקי השעון השקטים שפתאום נשמעים כל כך חזק, הרוח השורקת בטריסים מפרה גם היא את הדממה השולטת.
״אני יכולה לשאול אותך משהו?״ אני פוצה את פי, לאחר שעות שאני בוכה אל תוך חזהו, הגוש עדיין לא עוזב את מרכז גרוני.
״הכל״ הוא מלמל בשקט, ידיו לא עוזבות אותי, מחבקות, מלטפות, מנחמות…
״למה לא עזבת אותי מאז חזרתי לעיירה?״ אני שואלת בשקט, זה כל כך סיקרן אותי לדעת, עכשיו אחרי שאני יודעת את כל האמת, את כל האמת הכל כך קשה וכואבת.
שרק המחשבות עליה גורמות לדמעות לגאות שוב בעיניי השורפות מרוב בכי ממושך.
״אולי את לא זוכרת את זה, אבל כשהיינו ילדים קטנים הבטחתי לך שתי הבטחות, ואני בדרך כלל נוטה לעמוד מאחורי ההבטחות שלי״ הוא אומר בשקט, גם מבלי להסתכל עליו, אפשר לשמוע את החיוך הקלוש שבקולו, חיוך אמיתי, לא אחד מזוייף.
״הבטחתי לך שאני תמיד אשמור עלייך״ הוא לחש באוזניי, קולו הגברי גורם ללבי לדלג על כמה פעימות חשובות ונחוצות.
השקט שוב משתלט על חלל הדירה שלו, רק תקתוקי השעון, והרוח השורקת בטריסים ממלאים את הדממה המוחלטת.

עמדתי שוב מול הנוף הציורי והישן של גן השעשועים המחליד, ג׳ייסון מאחורי, מניח יד חמה ומגוננת על מותניי.
הוא לא רצה לתת לי ללכת לבד לבית בשעה מאוחרת כל כך, ואת האמת…
לא רציתי ללכת בלעדיו.
״למה עצרת?״ הוא שואל בשקט באוזניי, וקשה לי כל כך להחזיק את עצמי מלפול במלכודת של קולו הגברי.
אבל קסם אחר משך אותי כעת, נמשכת פנימה אל תוך הגן הישן, שילדים כבר שנים רבות לא משחקים במתקניו המחלידים.
אני מושכת אחריי את ג׳ייסון, שצמוד אלי, מחליף את תפקידו של הצל שעוקב אחריי.
התיישבתי על הנדנה השחורה, שאיכשהו, מכל המתקנים היא היחידה שעדיין לא החלידה.
״לנדנד אותך?״ ג׳ייסון מגחך בשקט, מסתכל לתוך עיניי, והפעם כמו ילדה סתומה נפלתי חזק, לתוך המלכודת של עיניו האפורות.
קשה לי להודות בזה, אבל כן, אני נמשכת אליו.
״תתנדנד איתי״ אני מחייכת לעברו, מרגישה שטותית לרגע, למרות שרק לפני כמה שעות בכיתי את נשמתי החוצה.
״יש רק נדנדה אחת״ הוא מחייך בסיפוק, מרוצה מכך שהוא לא יצטרך להתנדנד איתי למרות זאת.
אני קמה מהנדנדה השחורה, מושכת אותו כדי שישב עליה, אני לא יודעת מאיפה האומץ הזה הגיע, אף פעם לא הייתי ככה, תמיד הייתי בישנית ועדינה, בקושי מדברת עם גברים, במיוחד גברים כמו ג׳ייסון.
התיישבתי עליו, מלפפת את אצבעותיי סביב שרשראות הברזל המחזיקות את הנדנדה השחורה.
הוא לא אומר דבר, רק כורך את ידיו סביב ביטני ומשתף איתי פעולה.
אני דוחפת עם רגלי את הנדנדה, והנדנדה נעה קלות קדימה ואחורה.
״היי״ אני לוחשת בשקט לאחר דקות ארוכות ששרר בנינו דממה, יש משהו שאני רוצה לשאול אותו, עוד מאז שהיינו אצלו בדירה.
״אני יכולה לשאול אותך משהו?״ אני מסובבת את ראשי לכיוונו, אבל לא מביטה בו, מביטה מטה אל החצץ הלבן והקטן, המכסה את כל מגרש המשחקים הישן.
״הכל״ הוא לוחש, את אותה התשובה שהוא ענה לי שהיינו קודם אצלו בדירה.
״מה הייתה ההבטחה השנייה?״ זה משהו שהעסיק את מוחי מאז שהזכיר את שתי ההבטחות קודם לכן, וציין רק אחת מהן.
״זה שום דבר״ הוא מגחך בשקט, שומעים את הנימה הנבוכה שבקולו, לא משנה עד כמה הוא ניסה להסתיר אותה, ולדבר הכי רגיל כדי שאני לא אחשוד, הנימה המובכת נשמעה ברורה בקולו.
קמתי מעל רגליו, הוא נעמד ישר אחריי, ״קדימה ג׳יי״ אני מחייכת לעברו, נותנת לו אגרוף חלש לכתפו, ומחכה לרגע שהוא יפצה שוב את פיו.
״נו״ אני משדלת אותו לדבר, נותנת לו דחיפה קטנה, אבל הוא תופס את ידיי ומצמיד אותי לחזהו, ״אולי תפסיקי להכות אותי?״ הוא שואל צוחק, והחיוך שעל פניו, חיוך כל כך אמיתי, חיוך שאיכשהו ניראה מאושר?
״אז תגיד לי מה הייתה ההבטחה!״ אני צוחקת בקול רם, לא יכולה שלא לצחוק למראה לחייו המסמיקות תחת עורו השזוף.
״הבטחתי לך שניהיה גדולים, נתחתן״ הוא נאנח בשקט, מגרד את עורפו במבוכה.
״ואתה עומד בהבטחות שלך?״ אני אוזרת את האומץ לשאול, הפעם בנימה רצינית, לא חיוך ולא צחוק נפלטים מבעד לשפתיי.
הוא מחייך נבוך, לא יודע מה להגיד…
״פשוט תנשק אותי.״ אני לוחשת לעברו בחיוך, הוא מרים אלי את מבטו עם מבט מחויך ומפותע על פניו.
הוא מניח את שתי ידיו על פניי, מחייך לעברי חיוך שהפעם ניראה בלי ספק, מאושר.
״אין לך מושג כמה זמן חיכיתי לרגע הזה״ הוא מלמל, מצמיד במהירות את שפתיו אל שפתיי ומנשק אותי.