כלואה בין שני הצדדים – פרק שלישי: היא מוכרת לי

אם מישהו יבוא וישאל אותי מה דעתי על המוסד החינוכי שנקרא בית הספר, הדעה שלי לא תהיה חד משמעית. רוב רובם של בני הנוער שונאים את בית הספר בצורה מוחלטת, ואילו החלק השני, שקשה להיתקל בו, הם בני הנוער אשר נהנים מכל הרעיון הזה. האנשים ששייכים לחלק זה בדרך כלל מתויגים כ"מוזרים", אלא ש"מעולם לא משתלבים נכון חברתית". ה"אחרים". אבל בנוגע עליי? ובכן, לא ברור לי עדיין.
אני מתאימה לחלק שכולל את רוב בני הנוער בכך שגם אני שונאת לקום בבוקר מוקדם, בידיעה שאצטרך להתארגן במהירות וללכת חמישה קילומטרים בכדי להגיע לבית הספר. גם אני שונאת שיעורי בית, ומרגישה כמה המוסד שנקרא בית הספר הוא לגמרי לא הוגן. ובעיקר, אני שונאת את החוקים הנוקשים מדי ואת ההרגשה הכלואה שהם נותנים לי.
אך בניגוד לכך, אני מוצאת גם את היתרונות במוסד זה. אני אוהבת לגלות עובדות חדשות על העולם, גם אם בעיני הרוב זה חסר משמעות. חומר הלימוד מעולם לא היה קשה לי מדי, ולמען האמת, אני קולטת מהר את הנלמד. אני אוהבת שמוסד בית הספר נותן לי שיגרה, ומסגרת להשתייך אליה. ואם לא בית הספר, כנראה שהייתי נמצאת כל היום בתוך חדרי כמו זאב בודד.
יום הלימודים עבר עוד לפני שהספקתי להבחין בכך. השעתיים הראשונות היו שיעור מתמטיקה, וכמו בכל השיעור, ברוק ווין מתחיל בבוחן פתע, רק כדי לדעת מי הכין את שיעורי הבית שנתן ומי העתיק מחברו. סיימתי את הבוחן במהירות והייתי צריכה לסבול עשרים דקות של חוסר מעש. בהמשך היום העשרתי את המידע שלי בהיסטוריה של ארצות הברית, שמחה לשמוע את הסיפורים שקרו במדינתי לפני מאות שנים. את סוף היום קינחתי בשעה אנגלית, השעה בה באמת יכולתי להירגע. לא משנה כמה הרמה תהיה קשה, אני תמיד אסתדר עם המקצוע הזה. אני דוברת את השפה כבר שבע עשרה שנה, אין שום סיכוי שאמעד.
בסוף השעה החמישית, אני מחכה לקייטי מחוץ לכיתה, מקווה שהיא תסיים כמה שיותר מהר להתמזמז עם סטיב אולסן, המורה שלנו לאנגלית. נתקלתי במספר זוגות משונים, אך מעולם לא נתקלתי במערכת יחסים בין מורה לתלמידה, כשביניהם הפרש של שתיים עשרה שנים. כמובן שקראתי על מערכות יחסים כאלה בספרים וראיתי אותם בטלוויזיה, אך לראות את זה קורה באמת היה משהו שונה לגמרי.
סטיב אולסן תמיד נראה לי טיפוס מוזר. הוא בן עשרים ותשע, והוא מתעסק עם ילדה בת שבע עשרה. מוזר לי שהוא מעולם לא התחתן, כי הוא נראה טוב. יש לו עצמות לחיים גבוהות ולסת מרובעת, זיפיו השחורים תמיד מקנים לו מראה מבוגר וסקסי והעניו האפורות מהפנטות כל אדם שמביט בהן. המראה שלו היה יכול להשיג לו כל בחורה שרק ירצה, אז מדוע הוא בוחר בילדה, בתלמידה שלו?
תמיד הזהרתי את קייטי לגביו, אבל היא נראית שמחה כשהיא מדברת עליו. יש לה את הניצוץ הזה בעיניים, שמסגיר את התחושה שיש לה בבטן, שהיא תמיד תכחיש לגביה. קייטי לעולם לא תדבר על הרגשות שלה.
לאחר עשר דקות של המתנה מייאשת, קייטי יוצאת מהחדר עם שפתיים נפוחות וקצוות שיער מקורזלות. העיניים המסתוריות שלה מאלות בסיפוק, ואם השניים לא היו נמצאים בכיתה, בבית הספר, הם כנראה היו הולכים עד הסוף.
קייטי פותחת את זרועותיה, כורכת אותן סביב כתפיי ומצמידה אותי לגופה. אני כורכת את זרועותיי סביב גבה ומהדקת את האחיזה בגופה הרזה. אני קוברת את פניי בין שקע צווארה, שואפת את הריח פנימה. זה לא היה ריח הבושם שלה שאני מכירה כה טוב, זה היה ריח שונה. הבושם של סטיב.
"חיכית לי הרבה זמן?" קייטי שואלת אחרי שאנחנו מתנתקות מהחיבוק ומתקדמות יחדיו לכיוון ספריית בית הספר.
"עשר דקות זה ללא ספק זמן ארוך." אני עונה, מעיפה בה מבט כועס אך לאחר רגע מהיר שתינו מחניקות צחוק מלגלג.
תמיד תהיתי למה מכל הבחירה הנרחבת שהייתה לה, קייטי בחרה דווקא בי. קייטי היא כל מה שבחורה חולמת להיות; היא רזה וגבוהה, אך מלאה במקומות הנכונים. יש לה עיניים שטיפה גדולות לפרצוף שלה, וצבען החום כה כהה, שמרחוק צבען נראה שחור – מה שנתן להן את המראה המסתורי שמושך את כולם פנימה. שפתיה עסיסיות והחיוך שלה ממס לבבות. בנוסף למראה העוצר נשימה שלה, יש לה גם ביטחון עצמי גבוה, חוצפה, מתיקות וכנות כשצריך. לי לעומתה, אין מראה מיוחד מדי שמושך את תשומת לבם של כל הסובבים אותי. ברוב המקרים אני יכולה להיות ביישנית ולא להוציא הגה מפי, אך לפעמים אני יכולה להיות כלבה שכולם שונאים. ולמרות הכל, אני חברה הכי טובה של קייטי. היא סומכת עליי בכל דבר והדעה שלי חשובה לה יותר משל כל אחד אחר.
"את זוכרת שההורים שלי באוסטרליה, נכון?" קייטי אומרת ואני מהנהנת. "אז אמרתי את זה לסטיב והוא הציע לארח לי חברה היום בערב. את חושבת שהוא רמז שאנחנו הולכים ללכת עד הסוף כשהוא יגיע אליי?"
אני מגחכת. "את ממש גרועה ברמזים, קייטי. בכל מקרה, תחשבי פעמיים לפני שאת עושה את זה. בכל זאת, הוא עדיין המורה שלך והוא עדיין מגובר ממך ביותר מעשור. אני לא רוצה להיות מגעילה, למרות שזה מה שאני הולכת להיות עכשיו, אבל יש סיכוי שהוא ישתמש בך ויזרוק אותך."
אני שומעת את קייטי נאנחת. "אני עדיין לא מצליחה להבין למה את כל כך נגדו. נגדינו."
"זה פשוט טיפה מוזר. זה הכל." אני אומרת בזמן שאני מושכת את הדלת הכפולה שמובילה לספרייה הענקית של בית הספר.
לספרייה היה את החלל העצום ביותר מכל חלל אחר בבית הספר. עשרות מדפים גבוהים בצבע חום-אדמדם כהה, שעליהם אלפי ספרים. בחלק נורא קטן מהספרייה, מאחורי שלושה מדפים, מסתתרים להם חמישה מחשבים ושולחן עגול וגדול בצבע תואם לצבע המדפים. שם, בימי שני, שלישי ורביעי, שבעה תלמידי שכבה י"ב נפגשים על מנת להספיק להוציא מהדורת עיתון ביום שישי. בין שבעת התלמידים הללו, היו מאט כמובן, שהיה כותב רבות לעיתון, וקייטי, שהייתה עוזרת בעריכתו. אמנם לקייטי אין יכולות כתיבה מרשימות, אך תמיד אפשר לסמוך עלייה שתגיד בכנות מה מעניין ומה לא.
כשהגענו למקום, ספרתי בעיניי רק ארבעה תלמידים מתוך השבעה, כשמאט היה הבן היחידי. הוא מדבר עם אלכסה פרייד – מוכשרת בכתיבה אך נוראית ביחסי אנוש. אני מנסה להבין איך מאט מצליח לסבול אותה. מבטו נודד באופן רנדומלי לעברנו, וכשהוא מזהה אותי, עיניו מוארות וחיוך חושף שיניים עולה על פניו. הוא עוזב את כל ענייניו עם אלכסה ומתקדם לכיווני.
"היי, לא אמרת לי שאת מגיעה לכאן היום." מאט אומר לפני שהוא תופס בעדינות במותניי ומושך אותי אל שפתיו. אני נותנת לעצמי לטבוע לתוך הנשיקה, למרות שאני לא אוהבת להפגין יותר מדי חיבה כשאנחנו סביב אנשים שאני לא מכירה.
שפתינו מתנתקות אך גופנו עדיין נשאר צמוד. "החלטתי לעשות לך ההפתעה קטנה. זה עבד?" אני שואלת, מעבירה את ידי מספר פעמים בשערו הפרוע.
"כמובן." הוא אומר, משחרר את גופי כמעט באופן מלא. ידו עדיין מונחת על מותניי בזמן שאנחנו חוצים ביחד את החדר. "האמת שזה מעולה שהגעת לכאן, אני צריך ממך איזו טובה."
אני מקמטת את מצחי, אך לא שואלת שום שאלות בזמן שאנחנו ממשיכים ללכת ואני כבר מסוגלת לזהות את היעד שלנו; מולנו עמד מחשב, ועל הכיסא שמולו יושבת בחורה. כל מה שאני מצליחה לראות זה את שיערה הקצר בצבע שחור שרק סורק בבוקר ואין בו שום שמץ של סגנון, אך המראה הזרוק שלו מצא חן בעיניי.
"לורן?" מאט קורא ואותה בחורה מסובבת את ראשה לעברנו, מחייכת חיוך עקום וקמה לכיווננו. היא נעמדת מולנו, ואני מבחינה בכך שהיא גבוהה ממני בסנטימטרים סופרים בלבד שכמעט ולא שמים לב להבדל. כמו השיער שלה, גם הבגדים שלה נראו זרוקים. היא לבושה בג'ינס שחור צמוד, ובגופיית שכבות גם כן שחורה שהייתה גדולה עלייה שתי מידות מינימום. כמוני, גם היא לבשה נעליי אולסטאר, אך שלה היו בצבע שחור והן נראו ישנות יותר וזרוקות יותר.
"ג'ו, תכירי, זאת לורן אנדרס. קלי, תכירי, זאת ג'ו מנסון." מאט אומר, מכיר בנינו.
"הו, סוף סוף אני זוכה להכיר את ג'ו המפורסמת שמאט אף פעם לא מפסיק לדבר עלייה." לורן אומרת בשעה שמושיטה את ידה לכיווני. אני מחייכת על ההערה שלה, רואה בקצה עיניי את מאט מסמיק ואני לוחצת את ידה.
"נעים להכיר אותך, לורן." אני אומרת וסורקת כל פרט בפניה. היא מוכרת לי. אני יודעת שראיתי אותה פעם. הקול שלה לא חדש לאוזניי. אני מפשפשת עמוק בתוך זיכרוני, אך אני עדיין לא מצליחה להבין מתי ראיתי אותה.
"לורן מתלוננת כל הזמן שהיא צריכה עזרה בלימודים, כדי שהיא תסיים את השנה הזאת עם ציונים טובים ואז הסיכויים שלה להתקבל לקולג' שהיא רוצה יהיו גבוהים יותר." מאט אומר, משחרר את ידו ממותניי ותוחב את ידיו לתוך כיסי הג'ינס שלבש. "אז חשבתי שאולי תוכלי לעזור לה." הוא מוסיף.
אני מחייכת חיוך קטן לעברו ואז מביטה שוב בלורן. "אני אשמח."
"באמת?" לורן שואלת, עיניה מראות תקווה. אני מהנהנת ובולעת גיחוך אל תוך גרוני. "מעולה. אז מה את אומרת שאחרי שנסיים כאן נתחיל ללמוד?"
"האמת שקבעתי לעצמי תכניות כבר להיום. אבל מה את אומרת שנקבע למחר? אני אגיע לפה אחריי סיום יום הלימודים."
"קבענו."