ניסוי ותוצאה פרק 18

טאנור נראה נורא. הוא חבול ושרוט וסימני נשיכה נראים בבירור בבסיס צווארו ובכתפיו. חולצתו השחורה (או לפחות מה שנשאר ממנה,) קרועה ומוכתמת בדם וחזהו מרוטש כאילו תקף אותו דוב גריזלי זועם. אני משכיב אותו בעדינות על הטחב הרך ומכניס את הכוחות שלי לפעולה. בזמן שאני צופה בפצעים שלו מתאחים באיטיות, אני שומע עוד זרד מתנפץ וגרייס מופיעה לידי עם פיסת עץ מובערת. אין לי מושג איך היא הדליקה אותה אם המדורה שהבערנו קודם כבר דעכה, אבל זה לא משנה. "מי זה?" היא שואלת בלחש. "ידיד שפגשתי לא מזמן כשניסיתי לפרוץ לבסיס אנושי בשביל להשיג מפתח לקרצייה של טיילר." "אוקי. נראה לך שהוא יתעורר עד הבוקר?" "אני מקווה. הוא בטח יודע איפה השאר. תעירי את בני האנוש ותגידי שאנחנו עוזבים בעוד שעה. מה שזה לא יהיה שתקף אותו, זה בטח קרוב. הדם מאוד טרי." היא מהנהנת ולוחצת את היד שלי לפני שהיא הולכת משם. טאנור מתחיל לזוע במקומו. "אחי! למה לאזעזל אתה אומר לבחורה להעיר את כולנו? מה דחו…." קולו של הבחור הגותי (קוראים לו מייק,) דועך מאחורי. הוא כורע לידינו ונועץ בטאנור מבט מופתע. "מי זה?" "הוא ידיד. משהו תקף אותו. כולם קמו?" אני שואל. "כן. קצת עצבניים אבל מוכנים לצאת." אני מתפלא קצת מהיעילות והרצינות שבה הוא פועל." "יופי. תעזור לי לסחוב אותו?" הוא מהנהן. "אנחנו חייבים לזוז מהר. כשהוא יתעורר נעצור. אולי הוא יכול לספר מה תקף אותו. זזים." אני פוקד ואנחנו מתחילים ללכת. כעבור שעה של הליכה מאומצת בסבך היער העבות, אני מביט מטה ורואה שעיניו של טאנור פקוחות והוא מביט מעלה במבט תוהה. "תעצרו! הוא ער." אני מרגיש דה ז'ה וו אירוני כשאני אומר את זה. כולנו עוצרים ואני ומייק מניחים את טאנור על סלע מכוסה אזוב. הוא נאנק כמה פעמים אבל ברור לכולם שהוא ער. מצב הפציעות שלו השתפר בהרבה. אני שולט ביכולות הריפוי וההיעלמות שלי הרבה יותר טוב מאז הנשיקה עם גרייס. "טאנור? אתה שומע אותי?" אני רוכן מעליו. העיניים הכתומות שלו בוהות בי במבט מזוגג. "טאנור?" "מה?" הוא שואל פתאום ועיניו מתמקדות בי. "קונור? מה… מה קרה? איפה?" הוא ממלמל בחוסר אונים ומביט סביב בחרדה פרועה. "טאנור תירגע זה אני. האנשים האלה הם חברים." אני מניח יד על כתפו. הוא נאבק בי כמה רגעים עד שהוא נרגע ונשען אחורה. אנחנו יושבים שמה בשקט כמה דקות עד שהוא פתאום אומר: "יש זאבים… עיניים סגולות… כנפיים… הם רצו לאכול אותי! הם תקפו אותי מכל מקום ובקושי ברחתי! זה לא טבעי!" הוא מתגלגל על הצד ומתכווץ בכאב. אני מבחין במשהו שנתפס בשיערו… חתיכת ברזל עם עיגול אדום במרכזה שאני מזהה היטב. פעם אחת כשנכלאתי אצל בני אנוש, הם השתמשו בחתיכות ברזל עם נקודת צבע במרכזן בשביל לזעזע את הנקודה הרגישה של ההיבריד. לכל קבוצת היברידים יש רגישות לצבע מסוים. כנראה שטאנור רגיש לאדום. הם השתמשו בצבע אדום בשביל לגרום לטאנור לפצוע את עצמו ולהאמין שאלה היו זאבים. פלא שהוא ברח.