סופן של המילים.

זה היה משונה, לראות את עצמי ככה.
זה היה משונה לחפש שוב אחר המילים.
אחר שתיקה ארוכה ודוממת, רק ציפורי השיר מצייצות בהנאה, ממתינות שוב לצלילי המנגינה העוטפת בזרועותיה, מפזרות חמימות מוזרה בלבי.
קיוויתי שזה יהיה קל, להסתכל במראה.
לראות אמת בעיניים גדולות – חומות ומלאות צבעים חדשים.
ונדמה כשנים, ימים אשר חולפים במהירות כרכבת הרים עברו מאז.
מאז סופן של המילים.
זה כמו עידן, של תקופה חשוכה ושחורה.
אך זה עבר.
עבר כמו הרוח החולפת על פני העשבים הגבוהים, מרימים מבטם אל השמיים הנקיים מעננה.
ואני בסדר, והכל בסדר.
הרי, זה נשאר עדיין, השילוב הזה של טוב רע – עצב ושמחה.
אבל אני בסדר.
וגם אתם בסדר.
וכולם בסדר.

עד שסופן של המילים יגיע, אני אהיה בסדר.
והציפורים ימשיכו בשירתם האינסופית, ואני אמשיך במילותיי המנגנות את צלילם בחוסר מנגינה משובשת, ואנשי העולם ימשיכו בעיסוקם מבלי לדעת –
שהרגע שבו ניפגש, תהיה סופה של המציאות.
ויתחיל עידן חדש, ויתחילו המילים והמנגינות, והכל יסתיים במילה אחת:
ג'רונימו.