לא, רק לא זה – פרק 1

חורף, הגשם יורד, ברקים ורעמים נשמעים מבעד לדלתות הרכב ואוויר קריר חודר פנימה.
הרכב נוסע, לורח אותי רחוק יותר ויותר מביתי, מחדרי, מחברותי הזמניות, תמיד ידעתי שהם זמניות, אני נותנת למחשבות לנדוד.
אני בוהה בחלון ומקשיבה למוזיקת הרוק האהובה עליי, ואני מנסה להתנתק. להתנתק מהכל.
"קייט אני יודעת שאת לא רצית לעוזב-" קולה של אמי קטע את קו מחשבתי. "מה? לא שמעתי" אמרתי והורדתי את האוזניות.
"אני יודעת שרצית להישאר אבל זה יכול לעזור-" "אמא, זה אותו נאום כל פעם מחדש, אני כבר מכירה אותו בע"פ, תחסכי לשנינו" אמרתי ושיחקתי בעצבנות בצמידי הסיליקון עם שמות הלהקות האהובות עליי שעל פרק כף ידי, והחזרתי את האוזניות לאוזניי והמשכתי לבהות בחלון. כבר הפסקתי לספור את כמות הפעמים שאני אמא שלי ואחותי הגדולה עברו מקום. גם דירה וגם ערים. וכל פעם מחדש אני נאלצת להשאיר הכל מאחור, והכל בגלל אחותי. למדתי לא להיפתח לאנשים. להיסגר. לא להראות רגשות, ולא לספר ולשתף את אף אחד, להתמודד בעצמי עם מצבים. כי בסופו של דבר, אני עוברת, וסתם נקשרת לאנשים, וזה כואב מספיק. הנסיעה ארוכה ומתמשכת, והמחשבות לוקחות אותי למקום אחר.

הרכב נעצר מול בית קרקע גדול, בצבע לבן וגגות כחולים.
"פה אנחנו נגור?" שאלה טיילור אחותי. "כן, ותשתדלי לא להבריח את עצמנו מפה עוד פעם" אמרתי בעצבנות ושמתי את הקפוצ'ון השחור על ראשי. הקפוצ'ון כיסה רק חלק משיערי והפוני שלי נרטב. אבל לא בדומה לטיילור, לי לא אכפת להירטב, להיפך, אני אוהבת את הגשם, אני אוהבת להתרטב, מאיזשהי סיבה זה מרגיע אותי.
אמא שלי הוציאה במהירות מפתח אפור מכיסה ופתחה בתנופה את הדלת. לא רציתי להיכנס, רציתי להישאר בגשם ולהיות קצת לבד. "קייט! כנסי פנימה ותביאי איתך עוד כמה מזוודות! את תתקררי!" אמא צעקי לכיווני. השפלתי מבט באכזבה ומחוסר ברירה לקחתי את המזוודה שלי ושלוש מזוודות של טיילור. הן היו כבדות והיה קשה לגרור אותם על הדשא הרצון והבוצי אל תוך הבית.
"כמה זמן לוקח לך להביא מזוודות מסכנות?!" צעקה עליי טיילור. "בטח כל הבגדים והנעליים שלי נרטבו בגללך!" "יודעת מה-" "שקט!" אמא שלי קטעה אותי באמצע דבריי. "אתם מתנהגות כמו ילדות קטנות, וקייט את העצבים שלך תשמרי לעצמך!" היא הוסיפה.
אני בן אדם עצבני מטבעי, אני לא שולטת בזה. טיילור היא סנובית ופרינססה אמיתית. יש לה שיער בלונדיני ארוך ומתולתל, ועיינים ירוקות. היא דיי נמוכה אבל היא מכפרת על הגובה עם אוסף עצום של נעלי עקב בכל הגדלים, הצורות והצבעים, רוב הבגדים של הם מינימליסטיים, ואין מצב שתראו אותה בלי אודם אדום ואיפור מוגזם. אני צובעת את השיער לשחור, מחליקה אותו ויש לי תספורת אימו. אין מה לעשות אני מתחברת לזה מאוד. יש לי עיינים חומות ואני מנומשת. לובשת בעיקר שחור (אבל לא תמיד) תמיד עם סקיני ונעליים סגורות, ואני גבוהה, יש לי צמידי להקות רוק, סקרימו, וכו' על הידיים. ואני בעיקר שקטה. לא רוצה שישימו לב אליי, אנחנו הפכים גמורים.
"לכו תבחרו לכם את אחד החדרים למעלה" אמא שלי אמרה בחיוך.
"אני בוחרת קודם!" צעקה טיילור וכבר דידדה במעלה מדרגות העץ הלבנות. נאנחתי. כבר לא היו לי כוחות לריב איתה או להתווכח. "אני רוצה את זה! קייט בואי תעזרי לי להעלות את המזוודות למעלה!" היא צעקה מבעד לחדרה החדש. "טוב שנייה" השבתי. ולקחתי מזוודה אחת. היא בחרה את החדר הכי גדול (כרגיל) שהיה שם חלל-ארון גדול לכל הבגדים שלה, מיטה זוגית עם מצעים לבנים וכריות ורודות, שולחן כתיבה מזכוכית בעל רגליי ברזל, כיסא אדום, ומנורות ורודות ופרוותיות, ושטיח עגול וורוד, הייתה יציאה למרפסת ואמבטיה ושירותים רק לה. זה הרבה ורוד. "זהו קייט את יכולה לצאת, אני צריכה לסדר את הבגדים שלי, שדרך אגב לא יזיק לך לקנות כאלה לעצמך" "תודה רבה לך טיילור, כן, שמחתי לעזור את אחות מדהימה" "כן, כן, אני יודעת קדימה החוצה" היא אמרה וסגרה אחריי את הדלת. צחקקתי. הלכתי לראות את החדר שלי, הוא היה קטן יותר אבל לא הייתי צריכה יותר, בחדר היה מאין מושב לחלון. תמיד רציתי כזה. בחדר הייתה מיטה זוגית גם כן עם מצעים לבנים, והארון עץ השחור שלי, מיטת זכוכית עם רגליי ברזל ומנורות כחולות, הייתה גם ספרייה לבנה, ווילונות לבנים. 'נחמד… נחמד מאוד' חשבתי. כבר ידעתי איפה אני הולכת לתלות את הפוסטרים שלי. ירדתי למטה לסלון לקחת את המזוודה שלי ועצרתי לרגע להסתכל. בסלון היו בובות עץ מגולפות בצורות של חיות בר למיניהם, כורסא וספת עור לבנים, שטיח מרובע בצבע כתום, שולחן עץ בצבע שחור, מזוודה עץ בצבע שחור, מסך פלזמה גדול ופסנטר כנף גדול ושחור בצד. פניתי למסדרון לכיוון המטבח, וראיתי על הקירות תמונות של אנשים. הם היו מאובקות קצת. טיילתי לאורף הקיר ובין התמונות התלויות ראיתי תמונה של ילדה קטנה ובלונדינית בעלת עיינים ירוקות ולחיים ורודות מחייכת למצלמה כשסוכריה על מקל בידה. זאת הייתה טיילור קטנה. היא הייתה כל כך חמודה. חייכתי. הסטתי את הפוני מעייני בתנופת ראש והמשכתי לשאר התמונות. ובהמשך ראיתי תמונה של תינוקת ג'ינג'ית קטנה, מתולתלת ומנומשת. זאת הייתי אני. "אמא, של מי היה הבית הזה?" שאלתי. "זה לא חשוב, תעלי למעלה, חברת ההובלות תבוא מחר להביא את שאר הדברים ואת צריכה ללכת לישון, מחר אנחנו צריכות להשלים המון דברים, עוד שבוע אתן מתחילות ללמוד, קדימה להתקלח ולישון". "טוב טוב, בסדר אני עולה". עניתי מהר ודילגתי במדרגות. כשכבר נכנסתי למיטה לא יכולתי להירדם. רק המחשבה ששוב צריך להתחיל הכל מההתחלה… כבר אין לי כוחות. בכל מקרה עוד חצי שנה גג נעוף מפה בגללה, וחבל, דווקא אני אוהבת את החדר שלי. היא תתחנף לאמא שלי, והיא תקשיב לה. טיילור תקשיב לה. הדלקתי את המוזיקה ולאט לאט העיינים שלי התחילו להיעצם…