אז… סליחה.

מכירים שהדמעות עולות, אבל אתם לא נותנים להן לצאת?
מכירים שיש לכם תחושה מעצבנת לצרוח, אבל אתם שותקים?
מכירים את כאב הבטן, זה ששונה משאר הכאבים, שמסמן על מצוקה?
אני מכירה.
הכרתי כול חיי.
אני שוכבת במיטה ברגעים אלו, חושבת על הדברים הרבים שעשיתי בחיי.
על מעשי החסד והטעויות.
האנשים השליליים סביבי גורמים לי להתחרט על רוב הדברים שעשיתי.
כול היום,הדבר היחידי שאני רוצה לעשות זה לבכות.
למה הם חייבים לזכור את הדברים הרעים בי?
את הטעויות.
אבל רוב הדברים שעשיתי לא היו טעויות!
למה רק לי אתם זוכרים?
כי אין לי סיפור קורע לב אז אתם לא מרחמים?
כי לא בכיתי לפניכם שרציתם שאבכה?
אז בבקשה, בזכותכם יש לי סיפור עצוב.
בזכותם אני בוכה גם בלי שתרצו.
בזכותכם כבר לא נוח לי ליד החברים הכי טובים שלי.
בגללכם, אני מרגישה טעות בהתגלמותי.
האם מעולם לא עשיתי דבר טוב שתוכלו לסכור במקום המקרה ההוא?
הוא כבר עבר!
זה היה בשנה שעברה!
אתם חושבים שאני שכחתי??
הרי איך אפשר לשכוח את כול הקללות והאיומים והצעקות אם אתם מזכירים לי בכול יום?
השנאה שלכם, אני רואה את זה על הפרצוף שלכם.
אין לכם משהו יותר טוב לעדות מלבד לצרוח עלי "שתקי יא חופרת" כול היום?
גם אני צריכה להישפך לפניכם כמו הילד ההוא?
לא!
אין לי סיפור קורע לב על הורים שהתגרשו, אחים שמתו, אבל אתם… אתם מכינים עבורי סיפור.
סיפור שסופו עדיין לא ידוע.
אני לא אתן לכם את מה שאתם רוצים.
אתם לא תקבלו שום סיפוק.
אני לא אבכה לפניכם כדי שתתייחסו אלי כמו בנאדם השווה לכם!
אני לא אתרפס על בירכיי.
נכון, אתם גורמים לי להיות עצובה כול יום.
החיוך שלי כבר לא נוצץ משמחה ואני כבר לא קורנת מאושר.
אנשים שמו לב.
אנשים התרחקו…
בדיוק שהייתי זקוקה להם יותר הכי בעולם
אז… סליחה.