האהבה המיותרת הזאת

בעולם המיותר הזה יש רגשות מיותרים.
כשאני צריכה אותו, או לפחות משוכנעת למדי שאני צריכה אותו הוא לא שם.
ושנה אחרי הוא צריך אותי בחזרה.
היא חשבה שהיא לא יכולה להסתדר בלעדיו ואפילו שהטעות יצאה לאור היא חשבה שזה חלק מהחיים. משחק מיותר בעולם מיותר.
היא הסתובבה ימים שלמים עם חיוך על הפנים בזכותו וימים שלמים עם חיוך מזויף על הפנים בגללו.
הוא אמר לה שלא מתאים לו והם נשארו באותו קשר של לפני, זה שהיא מאסה בו מלכתחילה.
הוא גרם לה לאהוב את הקשר האידיוטי הזה. הוא גרם לה להעריך אותו.
היא חשבה שהם בסדר. היא התגברה עליו מזמן והוא כבר התקרב לאחרת.
בזמן המועט שראו אחת את השנייה הם החליפו מילים חסרות משמעות. משתדלים לא להתלהב יותר מידי ולהחליף בדיוק את כמות המילים שקיבלו.
אבל זה לא היה מפחד, או מאהבה. זה היה מפחד שלא יקבלו אותם.
וקיבלו אותם.
אז כמות המילים שהחליפו גדלה.
ואז.
פתאום.
אחרי שנתיים מדהימות בחייה ושנתיים סבירות בחייו (לאו דווקא עם קשר לשיחות ביניהם).
שנה אחרי שהפסיקה לאהוב אותו, או לפחות להאמין שהיא אוהבת אותו.

הוא בא ואומר את מה שהרגיש.
למה
למה
למה
למה
למה
למה הוא עשה את זה.
למה להרוס הכל.
עיניה הוצפו דמעות וראשה נחבט בקיר. אולי מרצון ואולי לא.
היא כבר מזמן לא מרגישה כלפיו כלום מלבד זה שתומך ועוזר לה ברגעים קשים. היחיד שתומך ועוזר לה ברגעים קשים.
לדבריו הוא מצטער שהחמיץ את ההזדמנות ורוצה כל כך לחזור אליה.
היא מתוסכלת ממנו. מכל העולם כמו תמיד. אבל בפרט ממנו.
ועד שהתחיל להיות לה טוב בחיים המיותרים האלה.
ואין לה מה להגיד לו.
חוששת שיפחד לדבר איתה שוב אם תגיד לא.
אתם לא מכירים אותו, זה בהחלט עלול לקרות.
היא כל כך צריכה אותו בתור משענת ומוכנה כמו תמיד לתמוך בגבו בחזרה.
פשוט לא. לא ככה.
ואני לא יודעת מה להגיד.
אני מפחדת.