הייתי כזה, אם הייתי יודע – פרק 15 חלק א', פרק ספיישל!

חמש שנים עברו ועדיין קשה לי להיזכר בו.
עצמתי את עיניי, נותנת לזרם המים לשטוף את גופי.
לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם כל מה שתרחש אז, היה רק חלום רע.
סגרתי את זרם המים הפושרים ולקחתי את אחד המגבות שנחו על הכיור ועטפתי את גופי.
לקחתי מגבת נוספת בצבע כחול וניגבתי את שערי הרטוב.
יצאתי מהמקלחת אל החדר.
החלון בחדר היה פתוח ורוח הבוקר הקרירה נכנסה דרכו.
לבשתי את חולצת הפסים בצבע שחור לבן שהנחתי על השולחן אתמול.
לקחתי את המכנס הכחול שהיה זרוק על הרצפה עם עוד כמה בגדים, ולבשתי גם אותו.
הנחתי את המגבת על השולחן.
שרשרת הזהב שנחה על המצעים הצהובים שלי, כמעט ולא נראתה.
תליון הזהב העגול שהיה תלוי עליה, היה מעוטר בפסים דקיקים שיצרו מסגרת מדמויות קטנות של ציפורים.
הרגשתי איך הגוש בגרון חוזר שוב, כפי שעשה בחמש השנים האחרונות.
דמעות חמימות זרמו דרך לחיי וניתקו מהם אל השמיכה הצהובה.
'התגברת על זה כבר' חשבתי לעצמי, 'כבר שנתיים שהתגברת על זה.'
נזכרתי איך אז, לא רציתי לקום מהמיטה או בכלל להתעורר.
מרפיץ', הכלב שלי, כל בוקר היה בא למיטה שלי והתחיל ללקק לי את הפנים. שנאתי שהוא היה עושה את זה, כי אז התעוררתי ושוב התחלתי לבכות.
אני זוכרת גם שאימא שלי תמיד הייתה אומרת לי, כשבכיתי, לעצום את העיניים ולחשוב על כל הדברים הטובים שיש לי.
מוזר שדווקא כשעוצמים את העיניים, הדמעות זולגות מהר יותר.
אני לא מאמינה איך עברו כבר חמש שנים.
צלצול השעון המעורר בחדר קטע את הצליל החלוש של ציוץ הציפורים.
על המיטות בשני צידי החלון, שכבו שתי השותפות שלי.
אני אוהבת לקום מוקדם, ככה שיוצא שאני תמיד מעירה אותן.
"אביגל, טל קומו" אמרתי וזרקתי עליהן את שתי הכריות מהמיטה שלי.
אביגל קמה מהר, מבולבלת, והשיער השחור שלה התפרע לכל עבר.
"את מתה" היא הכריזה וניסתה לזרוק עליי את הכרית בחזרה. היא נחתה על הרצפה.
צחקתי בקול והרמתי את הכרית.
אביגל קמה בכעס ולקחה כמה כלי רחצה מהארון.
"אני נכנסת להתקלח" היא הודיע בעודה פותחת את זרם המים במקלחת על המים הכי חמים.
אפשר היה לדעת מעננת האדים שיצאה מכיוון המסדרון שמוביל למקלחת.
"תודיעי לי מתי עברו חמש עשרה דקות" היא אמרה מהר וסגרה אחריה את הדלת.
ענדתי את השרשרת והתחלתי לשחק איתה. אני לא מבינה איך אנשים יכולים להתקלח עם מים רותחים.
השעון המעורר התחיל לצלצל שוב. טל תמיד מכוונת את השעון המעורר שלה עשר דקות אחרי אביגל.
בדיוק כשהצלצול נעצר, הדלת נפתחה.
חני המדריכה נכנסה במהירות לחדר והתחילה להעיר את טל.
"טל! קדימה! הגיע הזמן להתעורר!" היא צעקה וניערה אותה כמו שק תפוחי אדמה.
היא נראתה עייפה למרות החיוך הענקי שלה. היא לא טיפוס של בוקר, כמו טל.
"אני קמה" טל אמרה בעייפות.
חני יצאה מהחדר באותה מהירות שנכנסה, משאירה אחריה את ריח קרם הדבש שלה.
טל קמה באי-רצון ונעלה את נעלי הבית שלה בצורת ארנב. היא מתה על ארנבים.
"אני משתמשת לך בשמפו" היא אמרה והתקדמה באטיות לכיוון המקלחת, העיניים שלה היו חצי עצומות.
"אביגל במקלחת, את לא שומעת את זרם?"
"אה…" היא אמרה ונשכבה בחזרה על המיטה שלה. היא הילדה הכי עצלנית שאני מכירה.
אני טל ואביגל היינו באותו חדר כבר מכיתה ט'. בגלל זה שהודיעו לנו השנה שאנחנו לא באותו החדר פניתי להנהלה.
סרקתי את החדר בניסיון לחפש את הסניקרס שלי.
אנחנו לא ממש מסודרות, בגלל זה גם אף-פעם לא זכינו בתחרות החודשית של החדר המצטיין.
חילצתי את הנעליים מתחת למיטה של אביגל, לשם אנחנו דוחפות בדך כלל את רוב הדברים.
נעלתי את הנעליים האדומות בזריזות והוצאתי את הנייד שלי מטעינה.
השעה כבר שבע ועשרים ושתיים דקות.
נזכרתי שאני צריכה להודיע לאביגל לצאת.
"אביגל כבר עברה יותר מרבע שעה, תצאי!"
הדלת נפתחה ועננת האדים שוב מילאה את המסדרון.
אביגל יצאה עם מגבת שעוטפת לה את הגוף והראש.
"עוד מעט שבע וחצי, צריך להתארגן זריז" אמרתי וניגשתי לטל שעדיין ישנה.
"טל אם את מתכוונת להתקלח תקומי" ניערתי אותה כמו שרוני ניערה.
היא קמה ושפשפה את עיניה.
"אבל אביגל במקלחת" היא אמרה כשעיניה עדיין עצומות.
"יצאתי" אביגל אמרה והתחילה בטקס ההתארגנות שלה.
קרם גוף, קרם פנים, בגדים, איפור ובושם. אפשר להגיד שהיא המטופחת מבינינו.
טל קמה ונכנסה למקלחת, מודיע שוב שהיא תשתמש לי בשמפו.
ניגשתי לארון שלי והתזתי על עצמי קצת בושם.
מרחתי מעט אודם וורוד על השפתיים והברשתי את ריסיי במסקרה.
לקחתי את התיק שלי והכנסתי אליו ספרי לימוד, מחברות ואת המחשב נייד שלי.
"אני יוצאת לחדר אוכל" הודעתי להן וסרקתי את החדר לבדוק אם שכחתי משהו.
"את לא מחכה לי אופיר?" אביגל שאלה ועדיין התלבטה מה ללבוש.
"אם אני אחכה לך כל האוכל יגמר."
היא צחקה, "סבבה, לכי" היא עשתה את עצמה נעלבת.
"אל תדאגי אני אשמור לך איזה טוסט עלוב" צחקתי וסגרתי את הדלת אחרי.
בדיוק היום זה קרה. היום לפני חמש שנים.
נזכרתי בצחוק שלך, והדמעות שוב התחילו לזלוג.