סתם עוד אחד מהפחדים שלי

"לילה טוב, אל תשכחי שאני אוהב אותך הכי בעולם", והנה הסתיימה השיחה, הסתיימה עם אותן מילים שאני לא ממש בטוחה עד כמה הוא מתכוון אליהן, ועם זאת, הן אותן מילים שגורמות לבטן שלי להתהפך מהתרגשות, ללב שלי לפעום מהר ולחיוך שלי לעלות, בכל פעם כמו בפעם הראשונה.
אני סוגרת את המחשב, מתקרבת אל עבר המתג ומכבה את האור, אני נכנסת למיטה, גוררת את השמיכה עד שהיא מכסה כמעט את כל כולי והמחשבות מתחילות לצוף…
אף פעם לא הבנתי מה עשיתי שזכיתי בו, בדבר המדהים הזה, בזה שתמיד דואג לי, תומך בי, מעודד אותי, עוזר לי ונמצא פה בשבילי, הרי אני סתם עוד ילדה, עוד ילדה מתוסבכת, אף פעם לא הייתי "הכי", יש טובות ממני, יש יפות ממני, יש חכמות ממני, למה הוא בחר דווקא בי? אני רוצה שיהיה לו טוב, אני יודעת שיהיה לו טוב יותר בלעדיי, אבל אני לא מוכנה לשחרר. אני לא רוצה לדמיין את החיים בלעדיו. אני מפחדת, אני מפחדת לאבד אותו, אני מפחדת שיום אחד הוא יתחיל לדבר עם מישהי אחרת והיא תתפוס את המקום שלי בלב שלו, אני מפחדת שהמחשבות שלו ינצחו אותו ויגרמו לו לוותר עליי, אני מפחדת לא להיות טובה מספיק, שאשבר ולא אהיה פה בשביל לדאוג לו, למרות שאני יודעת שהרבה בנות היו שמחות להחליף אותי בזה. הנה הדמעות שוב עולות, איך אמא קראה לי? הא, כן, "מכונת הרס", יכול להיות שהיא צודקת, שאני באמת נועדתי להרוס כל דבר שקשור אליי או שרוצה להיות קשור אליי. למה אנשים רוצים להיות קשורים לילדה שהורסת הכל? אני לא רוצה להרוס אותו, אני אוהבת אותו, קשה לי לחיות בידיעה שאולי יבוא יום ואפגע בו, או שכבר פגעתי? מי יודע, נראה שרק הוא.
אני חושבת שכדאי שאפסיק לחשוב עכשיו ואלך לישון, מצחיק שמלאי הדמעות מתמלא כל יום מחדש אבל מלאי הכוחות מתרוקן.