L24
תודה רבה על התגובות שלכן אתן מדהימות 3> לכל מי ששאלה, הארי הוא לא מפורסם בסיפור. מקווה שאהבתן :)

Under/ פרק 3.

L24 11/06/2014 768 צפיות 9 תגובות
תודה רבה על התגובות שלכן אתן מדהימות 3> לכל מי ששאלה, הארי הוא לא מפורסם בסיפור. מקווה שאהבתן :)

התבוננתי בצד של השותפה החדשה שלי לחדר, אנה, הוא נראה כה מבולגן, איני יודעת למה אך הבלגן והחוסר סדר והיגיינה הזו ששרץ בצדה גרם לי לחוש אי נעימות שכזו וגם גועל וביזיון, אך באותו הזמן זה גם גרם לי להעריץ אותה, למרות הכול רואים שיש לה אופי ייחודי משלה, קל לראות שהיא אינה עוד ילדה טובה ומסודרת שצובעת את החדר בוורוד, אלא היא מחליטה להיות שונה מכולם וללכת לפי הדרך שבה היא אוהבת לראות את חייה.
כיצד אוכל לעצב את החדר שלי? תהיתי.
כמעט כל חיי הייתי מכופפת תחת הפקודות של אמי, מכופפת תחת הדרך חיים שבה היא בוחרת לחיות ולנהוג ורואה את העולם דרך עיניה. היא אינה הותירה לי ולאמילי לעצב את חדרנו כמו שרצינו אלא היא בעצמה החליטה מתי נסדר וכיצד הוא יסודר. בהתחלה שנאתי זאת, גם עכשיו אני שונאת את הדרך שבה היא צמאה לתחושת השליטה ולכך שבידיה יש את הכוח לשלוט בהכל גם אם וזה אומר בנו – במשפחה שלה, אבל כיום אני כבר רגילה לכך. בעבר היה לי קשה לקבל זאת יותר מכולם, תמיד הייתה שונה מכולם בביתי, תמיד היה לי אופי שונה, תחביבים אחרים, אפילו המראה שלי לא מזכיר ולו במקצת את הצד של אמי במשפחה או את של אמילי.
לעומתי, אמילי הייתה ילדה מדהימה. היא תמיד הקשיבה לאמי ועשתה את כל מה שהיא אומרת לה מהרגע הראשון, אני החלטתי שאני לא אתן לה לשלוט בי ואעשה כל מה שארצה בסביבה הפרטית שלי, בהתחלה רק עברתי ריבים פעוטים עם אמי שלא ייחסתי אליהם כל חשיבות.. אבל.. אבל בסוף היא.. –
עצמתי את עיניי ונפלתי על מיטתי, קוברת את ראשי בין ידיי, צאי מזה! צווחתי בעמקי נשמתי אשר נעולה בתוך כלוב מסורג מברזל חזקה. אל תתני לזה לאכול לך את הראש, אל תתני לזה לחזור אלייך, אסור לך! התחננתי, היא לקחה ממני הכול. אפילו את האופי היא לקחה ושנתה. את התמימות. היצירתיות. האושר. היא לקחה אותי ושחקה בי כאילו ואני הבובה הפרטית שלה המרקדת בעקבות הפקודות שלה, היא החליטה להעניש אותי את העונש הנוראי ההוא.. באותו הערב הסוער והקר ההוא.. הדמעות עמדו בעיניי.. מיהרתי למחותן אך אותה סטירה, אותן טריקות, אותן צווחות חזרו בראשי, רק קללות, דם, צווחות ואימה היו בעולמי, וחושך, מקום כל כך חשוך וקר, מקום שאני לעולם לא אחזור אליו.. לעולם… היא הרסה אותי.. הכלבה הזו, היא הרסה אותי!! היא שברה אותי!!
"אל תבכי" לחשתי, "אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי" התחננתי לעצמי, "בבקשה רק אל תבכי". ידעתי שאיני אוכל להפסיק אם אתחיל, ופחדתי מכך שמישהו ייכנס או אנה או החברים שלה ויראו אותי בוכה, לא רציתי שאף אחד יראה אותי בוכה, זה סימן לחולשה, ומי שחלש.. מי שחלש הוא.. אני הייתי חלשה וזה לא היה טוב. בכלל לא.
באותו היום שאמרתי לה 'לא', היא השתגעה.
התבוננתי בתמונה שלי ושל אמילי מתחבקות יחדיו נחה על השידה שלצד מיטתי, זה בינתיים הדבר היחידי שהנחתי בתוך קישוט אבל.. לא, זה הרבה יותר מזה. זה זיכרון, זה רגע אחד שקפא ושאני אזכור לתמיד, זה רק היה רגע אחד שבו היינו מאושרות, שבו הידיים שלנו לא רעדו עוד כששטפו כלים, שעינינו לא דמעו בזמן שקיפלנו את החולצה, שהדם שלנו לא הוכתם על הרצפה בזמן שהבענו דעה פשוטה. זה היה רגע שהרגשנו בו עונג כה גדול ומשחרר שהיינו חייבות להנציח אותו, והוא לעולם לא ימות. זיכרונות באמת לעולם לא מתים, אנו שומרים אותם בלבנו והם יישארו שם לנצח. אני כל כך מתגעגעת אליה.. זו.. זו התמונה האחרונה שלנו ביחד.. אחזתי בתמונה, והעברתי את ידי על פניה של אמילי, עוצמת את עיניי ומסמנת בראשי לשלילה לפני שהנחתי את התמונה בחזרה על המיטה, היה מגיע לה חיים הרבה יותר טובים מזה, היה מגיע לה להצליח בחיים, היה מגיע לה לשבת כאן במקומי, ואלו הייתי יכולה לחזור בזמן הייתי מסכנת את חיי בשביל להצילה.. ולא רק בגלל שהיא אחותי אלא בגלל הבן אדם שהיא הייתה.. היא תמיד הייתה מלאך.. אני תמיד הייתי השטן של הבית, טעות, מפלצת. ככה היא קוראת לי בדרך כלל, רק מאז שאבא מת היא החליטה להשתגע רק מחוסר סדר.
משכתי באפי, די, זה בסך הכול היום השני שלי כאן, אני חייבת להיות שמחה!
החלטתי להעביר את השעה הקרובה בכך שאעבור על החומר לימוד, מחר אני מתחילה ללמוד, וכדאי שאני אהיה מוכנה, הרי היא אמרה בעצמה.. העובדה שאני יושבת כאן על המיטה הזו שווה כמו לקנות שלושה בתים.

לאחר שעה וחצי שעברתי על ספר בילוגיה וקראתי פרקים ראשונים בספר, ודפדפתי בסיכומים ובנוסחאות שהכנתי מראש במדעי המחשב, עיניי פגשו בשנית בצדה של אנה.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וזקפתי את גבי, אם אני רק קצת.. רק קצת אסדר.. זה יהיה כל כך נורא? טוב, אני מניחה שלא.
אחזתי בחולצה השחורה שלה המקושקשת בגולגלות אפורות ולבנות וקרועה בגב, ונסתי לקפל עד כמה שרק אפשר באופן הטוב ביותר, לאחר מכאן אחזתי במכנס הקרעים הקצרצר שלה וגם אותו קבלתי, מיישרת במקצת, לא שמתי לב אבל ידיי החלו לרעוד ומצחי במקצת הזיע.. מה.. מה אני עושה..? מה לעזאזל אני עושה?!
בין רגע בלגנתי את הבגדים וזרקתי אותם על הרצפה. לעזאזל עם זה. אני לא מאמינה שאני באמת.. תפסתי את ראשי בין ידיי ולקחתי נשימה עמוקה.. בלי סדר. בלי סדר. אין כל סיכוי שאני הולכת לסדר עוד פעם ארורה אחת בחיים שלי! אני עדיין זוכרת את המבט שלה, איך היא עקבה על הבגדים, הספרים, המחברות והאיפור המפוזרים לכל אורך הצד השמאלי בחדר, גם צפיתי בדרך שבה עישוניה המפחידים והשחורים, הגדולים, כיצד עיניה הדמויות לאותם עיניים שתלויות על הקיר ועוקבות אחרי כל תנועה שאתה עושה בחדר, מתגלגלות כמו האוזניות שהיו תלויות על ראשה של אנה. אני לא הולכת להיות פסיכית כמוה! אין כל סיכוי שזה יקרה! לעולם לא!
לקחתי מגבת מהמזוודה שלי, אני צריכה מקלחת.
יצאתי מהחדר לכיוון המלתחות, מעניין מה עם אנה, היא לא חזרה מאתמול, היא אמרה לי שהיא תחזור בקרוב, אני רק מקווה שהיא בסדר. אבל אם היא הולכת להיות ילדה שכלל לא משקיעה בלימודים ולא אכפת לה מהעובדה שהיא עושה פעם שנייה שנה ראשונה, והיא מתכוונת לצאת ולהסתובב ולשתות כל היום.. אני באמת לא חושבת שנוכל להיות חברות טובות אם בכלל. אני לא מתכוונת פשוט ללכת ולהיגרר אחריה, אני אמצא את החברים המתאימים לי, והיא לא נראית לי סוג של חברה טובה, למרות שהיא נראתה חמודה בהתחלה, זו מי שהיא באמת. אנחנו שונות מידי, אין סיכוי שנוכל להיות חברות.
כשמצאתי סוף כל סוף את המלתחות שמתי לב שלו מקלחות משותפות, גברים ונשים חולקים מקלחות ושירותים יחדיו. מה?!
הייתי במעט מבועטת מהעובדה הזו, שמעתי על כך שהמקלחות קוללות את שני המינים, אבל לא חשבתי שזה באמת קורה. אני מניחה שאצטרך להתעורר בשעות מאוד מוקדמות בשביל להתקלח בבוקר ולהגיע בשעות מאוד מאוחרות בלילה, אני מתביישת מהעובדה שיש סיכוי שמישהו יראו אותי ועוד גבר. זה פשוט לא נראה לי יאה.
בדקתי חמש פעמים שאין גבר במקלחת, מצאתי רק אחד אבל הוא היה בשירותים בכל מקרה והשני התקלח מאחורי ווילון ושר, ממש גלי כאן. גלגלתי את עיניי ושלפתי את המפתח שקבלתי ביום הראשון אל הבריח של אחד מהתאים המרובעים, והכנסתי לתוכו את החפצים שלי, לוקחת רק שמפו ומרכך, לאחר מכאן נכנסתי למקלחת והורדתי את הבגדים ממני בזריזות, נשארת אך ורק עם כפכפים מעליי, לחיי החלו להסמיק והתעטפתי במגבת בזמן שעשיתי את דרכי חזרה לתא שלי, פותחת אותו מחדש ומכניסה אליו את הבגדים והתחתונים שלי, לקחתי נשימה עמוקה, נועלת את התא מחדש, זה הולך להיות מתיש במיוחד העניין הזה אבל אף אחד לא אמר שאני אוכל את העוגה והיא תשאר שלמה, אם אני רוצה חופש ועצמאות אני חייבת להבין שאני גם אפסיד בדרך, וזה הפסד שאני מוכנה לקחת למרות העובדה ששעת המקלחת היא דבר מאוד חשוב וחיוני בחיי, כשאני מתקלחת אני פשוט אוהבת לנעול את הדלת, לשיר ולזמזם בשקט ולקחת את הזמן שלי. אני מניחה שכאן ירביצו לי אם אני אקח יותר מידי את הזמן.
נכנסתי תחת זרם המים החמימים, מרימה את ראשי ומעבירה את ידיי בשערי, מבליעה חצי חיוך, כן, זה מדהים, הייתי זקוקה למקלחת הזו. המים החמימים שזלגו לאורך גופי השרו בי תחושת שקט ושלווה חמימה. נרגעתי והתמסרתי למגע המים במסירות. פתחי את השמפו שלי וחפפתי את שערי הכהה והארוך בקפידה רבה לפני שסיבנתי את גופי, שמעתי שני גברים נכנסים ובין רגע מיהרתי לוודא שהמקלחת שלי נעולה. הם דיברו על מסיבה מסוימת אני מניחה.
"אני מתכוון להזמין את אמה, והיא הולכת לומר לי כן". אמר אחד.
השני פרץ בצחוק דוחה, "ולמה אני שומע את אותו משפט כבר שנתיים?"
גיחכתי בזמן שהדלקתי את המים מחדש, אני חייבת לגמור את המקלחת הזו ומהר.
"הפעם אני אעשה זאת, אתה תראה". הוא אמר במעט כעס ובקול פגוע, "המסיבה הלילה הולכת להיות ענקית, כל הקמפוס כמעט מתכוון לבוא לבית האחווה ההוא של סטיילס, ואין שום סיבה שאחרי מספר כוסות אני אשתפן".
גלגלתי את עיניי, מסיבות. דבר טיפשי ומפגר למדי. ומה זה סטיילס לעזאזל? זה שם האחווה? שם די דבילי בלי לפגוע. אני לא מתכוונת ללכת לאף מסיבה, אני פשוט לא מוצאת את הטעם ללכת ולרקוד כל הלילה יום לפני הלימודים, וגם, אני לא חושבת שאני בכלל מעוניינת ללכת למסיבות כאלו, איני מעולם.. שתיתי, אולי רק פעם אחת וגם זה לא נחשב כי שתיתי עם אבא שלי וזו הייתה לגימה וחצי מבירה כמעט וחסרת אלכוהול, ושנאתי את זה בכל מקרה. וגם ריקודים, לא, בכלל לא בשבילי, נסתי לרקוד כשהייתי קטנה ודרכתי על הרגליים שלי ועל הרגליים של כל הבנות לצדי. למען ביטחון הציבור ולמען ביטחוני האישי, אני אשאר בבית היום.
השמפו התנקה ממני ופתחתי את המרכך, חופפת את שערי מחדש, לא שהוזמנת בכל מקרה. חשבתי.
"אולי תאבד את הבתולים שלך הלילה ו..-". צחק השני לפני שזרם המים הושמע.
"אני לא בתול!". הוא מיהר להדגיש.
"כמובן, מה שתגיד". אמר השני בבוז.
גלגלתי את עיניי, לפני שהדלקתי את זרם המים מחדש, נכנסו קבוצת בנות שדברנו בלהט על המסיבה גם, הן הזכירו רבות את השם סטיילס בשיחה שלהם, וואו, זה באמת בית אחווה מפואר וגדול אני מניחה. בוודאי מתקיימות שם כל המסיבות כמעט.
"אני הולכת לחגוג על סטיילס הלילה". אחת אמרה בהתרגשות. הן לא יודעות לדבר?
לבסוף התעטפתי במגבת שלי מחדש ויצאתי מהמקלחת, מיהרתי לפתוח את הארונית שלי ולהכניס לתיק שלי את השמפו והמרכך אבל לפתע.. שיט.
איפה לכל הרוחות הבגדים להחלפה שלי?!
חפרתי בתיק, אך איני הצלחתי למצוא אותם, הבגדים היחדיים שמצאתי היו הבגדים הקודמים שלי. אוי לא.. מה אני אמורה לעשות לכל הרוחות?!
נפלתי על הספלסל, מיואשת, בודקת פעם נוספת בתיק למרות שידעתי שאמצא שם רק אכזבה, כמו החיים שלי בערך, לקחתי נשימה עמוקה, זה מאוד אירוני.
לפתע הבנים יצאו, עם מגבת הכרוכה סביב אגנם, הם העבירו בי מבט, סורקים את כל גופי ואני בין רגע התכווצתי והידקתי את המגבת אל גופי למרות שקשרתי אותה בקפידה, אחד מהם קרץ לעברי לפני שהם הורידו את המגבת וחשפו את ה..- פי נפער לרווחה.
"נהנית מהנוף?" זה הקול של השני!
בין רגע אחזתי בתיק שלי וברחתי משם בלחץ רב, מיהרתי בצעדים מהירים לעבר החדר שלי, הנערים והנערות שבקומה שלי התבוננו בי במבטים מבובלים, מגחכים או מתלהבים, מהרתי לדחוף את כל מי שעומד בדרכי, השפלתי את ראשי והשתדלתי לא להחליק, תיקי נע מצד אל צד על מותני, ופניי החלו להאדים ולהסמיק בגוון אדום כוורד, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, שערי החל במעט להתייבש, ודאגתי על הקשרים שאצטרך להתמודד אתם בקרוב. אין לי אומץ להראות את הפנים שלי כאן שוב.
"היי, צריכה עזרה עם המגבת?" נער אחד שאל.
הראש שלי היה מושפל, "לא, תודה, בבקשה..רק..-" דחפתי אותו במרפק שלי.
"באמת, אנחנו יכולים ליהנות ביחד, יכולים להיות לנו שיחות מרתקות!". הוא קרא מאחוריי.
חבורת בנות צחקה, "פחדנית!". הן קראו.
נהדר, זה כל מה שאני צריכה עכשיו, להיות שוב מנודה טיפוסית. רק לא זה..
כשנעמדתי מול דלת חדרי הרגשתי כאילו וקרה נס, במהירות מיהרתי לפתוח את דלת ביתי ולטרוק את הדלת מאחוריי, לקחתי נשימה עמוקה, הייתי כל כך קרובה ללהימחץ שם.
הסתובבתי ובין רגע התיק שלי נפל, הידקתי את המגבת אל גופי הרבה יותר ממה שכבר היא הייתה מהודקת וכמעט ונפלתי למראה הנער הלא מוכר שהתיישב על המיטה של אנה והתעסק בטלפון, כשהוא שם לב אליי, הוא נראה אדיש למדי. אבל אני.. אני רציתי לרצוח אותו באותו הרגע.. מה לכל הרוחות הוא חושב שהוא עושה כאן?
ו.. ומי הוא לעזאזל?!
"התיק שלך נפל". הוא פלט לפני שחזר להתעסק בטלפון שלו, בין רגע זיהיתי את המבט הפריטי העמוק והגברי, הצרוד במקצת אך המושך.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "מי אתה? ומה אתה עושה כאן?!" צווחתי עליו.
"זה בסדר, אתה יכולה להירגע, זה לא שבאתי בשבילך". הוא גלגל את עיניו, "אני רק באתי בשביל אנה". הוא משך בכתפיו.
כן, הוא באמת נראה כמו הטיפוס שאנה תסתובב אתו.
העובדה שהנער הזה, עם הפירסינג על הגבה הימנית ועל קצה השפה התחתונה, עם הקעקועים המקועקעים על זרועותיו ועם השער הפרוע והמתולתל במקצת, יושב בזה הרגע בחדר שלי על המיטה של אנה בזמן שאני ערומה.
"טוב בסדר, אז אנה לא כאן, אתה יכול ללכת בבקשה?" שאלתי בקול במעט כועס אך מאופק. אני לא מאמינה שאני מבקשת בבקשה!
"היא אמורה לבוא לכאן כל רגע.." מלמל כדרך אגב, "אני מניח שזה ההאנגואבר שלה".
ממש חבר דואג. גלגלתי את עיניי, והחלתי באמת לרתוח, "טוב, אני מניחה שהעיניים שלך רואות, נכון..?" לפתע שאלתי בזהירות אבל אז נזכרתי בעובדה שהוא ראה את התיק שנפל על הרצפה.
"לא, אני עיוור". ירק באירוניות.
"אז אתה יכול לשים לב לעובדה שאני אשמח מאוד אם תחכה לה בחוץ או משהו, נכון?"
"לא". פלט לפני ששכב על המיטה שלה, הוא היה כל כך גבוה שהרגליים שלו כמעט נגעו ברצפה.
"טוב, אז תלך!". צעקתי עליו.
הוא לקח נשימה עמוקה, "פשוט תתלבשי, אף אחד לא עוצר אותך מלהתלבש, אני לא אפריע לך ואת לא תפריעי לי".
"אתה ממש חצוף, אתה יודע?" שאלתי בכעס, הוא צוחק עליי. זה החדר שלי, אני עומדת מולו עם מגבת, והוא מתנהג כאילו דבר לא קורה!
"כן, אני יודע". הוא גיחך לרגע ושמתי לב לגומה שהוא מיהר להעלים בכך שחזר להבעת פנים קודרת. "תראי, את יכולה להתלבש".
לקחתי נשימה עמוקה, "אבל.. אבל אני לא יכולה כשאתה..-"
"זה לא שאני הולך להסתכל". הוא כיסה את עיניו והתהפך על המיטה.
לקחתי נשימה עמוקה, כועסת, בדקתי רק עוד פעם אחת שהוא אינו מסתכל לפני שבמהירות מיהרתי לשלוף את הבגדים הראשונים שראיתי בארון, חזייה ותחתונים תואמים בצבע לבן פשוטים, לעולם לא הייתה ברשותי הלבשה תחתונה מאתגרת כמו שראיתי כבר שיש לאנה לפי החזייה שלה הזרוקה בקצה המיטה. העברתי בו מבט זריז, הוא אינו זז ושלפתי מהארון מכנס שחור קצר וגופייה בצבע תכלת בהיר שתאמה את עיניי במקצת.
"סיימת?" שאל בקול חסר סבלנות.
גלגלתי את עיניי, "לא, עדיין לא".
"את תסיימי כבר! כמה זמן לוקח להתלבש?!"
נשפתי אוויר בעצבים, מה הבעיה שלו? מה כבר עשיתי לו? אני מתלבשת ומתקלחת בחוסר פרטיות שכזה והוא מנסה להאיץ בי? מה עשיתי לו שהוא חייב להתנהג בצורה כל כך קרה ומגעילה שכזו כלפיי? מה כבר עשיתי לו..? הוא אפילו לא מכיר אותי. אבל החלטתי להתעלם ממנו ולא לומר לו מה שאני חושבת, זה פשוט לא שווה את זה. הוא בוודאי יענה עוד פעם בצורה מתנשאת בכל מקרה.
לאחר שלבשתי את הגופייה הסתובבתי לעברו, "זה בסדר אתה יכול להסתכל".
הוא הוריד את הידיים מעיניו וחזר לאותה תנוחה כמו ממקודם, סרקתי את שערי והתבוננתי בו, הוא העביר בי מבט ונראה מבולבל, "אם את צריכה פרטיות בשביל להסתרק רק תגידי".
"היא לא חזרה לחדר מאתמול, ואני בספק שהיא תחזור בקרוב, אם היא תחזור מאוחר יותר אני יגיד לה שתתקשר אליך". אמרתי.
הוא גיחך, "כמובן שהיא לא חזרה אתמול, חייבים לחגוג את היום הראשון לא?"
"לא". ירקתי והנחתי את המסרק בחזרה במקומו, "אפשר לשאול מאיפה יש לך את המפתחות לחדר?"
"אנה הביאה לי, היא הייתה שיכורה מידי אני מניח". הוא משך בכתפיו.
למרות שאנה היא לא הילדה הכי חכמה ונבונה בעולם, אני עדיין מתפלאת שהיא בחרה בבחור כמוהו כבן זוג. מגיע לה מישהו טוב יותר שיוכל להחזיק אותה ולהעמיד אותה על גבי הקרקע בביטחון וביציבות..לא..לא.. לא הוא!
בדיוק אנה נכנסה לחדר, בהתחלה היא נראתה במקצת נבוכה אבל לאחר מכן גיכחה למראה המגבת שלי זרוקה על הרצפה, "איפה היית הארי?" היא שאלה לבסוף.
"חכתי לך כאן". הוא משך בכתפיו וזרק לעברה את המפתחות.
היא אחזה בהן וחייכה לעברו לפני שהתקדמה אליי, "מה שלומך ליז?"
"בסדר.." מלמלתי, "החבר שלך גס רוח וחצוף מאוד!". הצבעתי לעברו.. לעבר הארי, אני מניחה באמצע מאשימה.
שניהם העבירו מבטים לפני שאנה פרצה בצחוק קולני, ואחריה גם הארי, האדמתי במקצת, מה כל כך מצחיק? למה אנשים רק אוהבים לצחוק עלי?
"הוא לא חבר שלי! אנחנו ידידים טובים!". היא צחקה, "אני לא יכולה לצאת אתו, אנחנו יותר מידי נדרדר אחד את השני". היא קרצה לעברו.
השפלתי את ראשי, "טוב, בכל מקרה, הוא יכול ללכת מכאן?"
"הייתי בטוח שרק התחלו ליהנות ביחד". הוא אמר בקול עצוב לפני שהתיישב על המיטה מחדש וזרק לעבר אנה את המפתחות.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי לפני שאנה התבוננה בו, "אתה מטורף שהסכמת לקיים את מסיבת פתיחת השנה בבית שלך".
"אני לא רואה את זה כבעיה.." הוא משך בכתפיו, "לא אכפת לי לקיים אותה בבית".
הוא באחווה 'סטיילס'? שם דבילי לנער כמוהו. עכשיו אני מבינה הכול.. בערך.
"ליז, את מתכוונת לבוא?" שאלה אנה.
גמגמתי, "אממ..אני.. אני לא בטוחה.. כלומר, לא הוזמנתי".
הארי צחק, מה מצחיק? לא קבלתי הזמנה, איך אפשר ללכת למסיבה אם אתה לא מוזמן אליה? זה פשוט לא מכובד, אנה שלחה לעברו מבט כועס לפני שחייכה אליי בחום, "אף אחד לא מוזמן, כל סטונדט שרוצה לעשות קצת כיף לפני הלחץ הגדול מוזמן!".
שחקתי בקצוות שיערי, "אני לא בטוחה.." לחשתי.
"למה לא?" שאלה באכזבה, "את חדשה כאן ליז, וזו הזדמנות מדהימה להכיר חברים ואנשים חדשים, ואני לא אעזוב אותך ונוכל להכיר גם! כל הקמפוס כמעט יהיה שם!". היא נסתה להלהיב אותי. אך היא כלל לא הצליחה.
"אני לא בטוחה, אני גם עדיין צריכה לעבוד על הצד שלי בחדר.."
"אל תקחי אוטובוס בשישי בערב, זה יום גרוע! כל האוטובוסים מלאים בשיכורים, זה יכול להיות מאוד מסוכן".
"אני לא אלך מאוחר, אני אבדוק את השעות ו..-"
"לא, אני מניחה שהארי יוכל להסיע אותך, לא אכפת לו".
הארי התבונן בה בבלבול אך לא אמר דבר רק משך בכתפיו ברפיון.
"ואז גם תוכלי ללכת למסיבה". היא אמרה. "את חייבת ללכת, זה יהיה כל כך מהנה ומיוחד..מעולם לא היית במסיבת קולג', וזה אחד מבין הדברים שחייבים לעבור בחיים!".
"עזבי זאת אן, זה ברור שהיא לא תבוא, היא לא מתאימה". מלמל הארי.
משום מה, לאחר שהוא הקניט וניסה לפגוע בי ולהראות אותי באור של הילדה המנודה והמסכנה שנשארת בבית וקוראת ספר וכלל לא מכירה אנשים, הכעיס אותי כל כך והייתי מוכנה לעשות כמעט הכול בשביל להוכיח לו שהוא טועה, רציתי להראות לו שלמרות כל האנוכיות שלו, הוא טועה. שנאתי את המחשבה שהוא ישפיל אותי גם הפעם.
"התאמת אני בדיוק התכוונתי לומר לה שאני אלך למסיבה, כמובן שאלך, הרי חייבים לעשות זאת לפני שמתים לא?" קראתי בחיוך.
הארי גלגל את עיניו כאילו והבין את הסיבה האמתית, "באמת.." מלמל.
"אבל אני לא רוצה שהארי יסיע אותי". שלבתי את ידיי האחת בשנייה, נשענת על הארון שלי.
הוא השפיל את ראשו והבעת פנים מסכנה השתקפה על פניו, "כמה חבל.. רציתי מאוד לקחת אותך ולבלות אתך זמן איכות, הייתי בטוח שנהיה חברים טובים".
הוצאתי לעברו לשון והוא גיחך, אך אנה נראתה מתרגשת ושמחה כפליים.
"אז נוכל ללכת מחר בצהריים לקניות ביחד! והיום בערב נלך למסיבה".
הנהנתי, "כן.. אין לי בעיה אני מניחה.."
היא חבקה אותי בחוזקה, "אנחנו הולכות ליהנות כל כך הלילה!!". קראה.
לא, רק את הולכת ליהנות הלילה. אני מתכוונת לדפוק את הראש בקיר. פעמיים.


תגובות (9)

(משך זמן קריאה: 31 דקות.)

איזה כיףף שאת מעלה פרקים ארוכים!
וכן. רק הארי יחסה את העיניים שבחורה סקסית מתלבשת מולו -,-
חחחחח
מושלם:))
אין הערות ^_^
תמשיכיייייייייייי

11/06/2014 19:46

את מאוד מוכשרת, תמשיכי מהר!!

11/06/2014 20:03

תמשיכייי זה ממש דומה לאפטר

11/06/2014 21:29

תמשיכי זה מושלםםםםםםם
ממש ממש אהבתי,
מחכה להמשך!!!

11/06/2014 22:40

זה דיי דומה לאפטר

13/06/2014 01:06

מתי את ממשיכה? (:

20/06/2014 12:58

הממ כמעט חודש… דמאטט איתךך
אני מחכה כבר מלא זמן ><
~~מרגישה קוראת מושבעת בפרק 4~~
שתדעי לך שלמצוא פאנפיק כזה מעולה קשה [מעולה] למצוא…
אוופפפ
תמשיכיייייי אני עדיין במתחחח

05/07/2014 01:19

    לכי תקראי את אפטר (על הארי) או דנג'ר (על ביבר כפרה עליק אנא עליו)
    מושלם באחריות

    05/07/2014 01:34
31 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך