עולמה של פרוצה

בנמל אחד , על חופה של עיירה ציורית אחת חיה זונה מפורסמת . כל הגברים היו הולכים אליה , גבירים ואדונים, שומרי חוק ופושעים , כאלה שנוהגם פראי ואלה שנקלעו לשם כביכול בטעות . כל הגברים היו הולכים לביתה של מרתה . הוגי דעות ובורים , נוהים אחר יופייה הפתייני וגופה הבשל , חיוכה המפתה ועיניה השחורות כלילה .
על קצה של מיטת אפריון אחת , בעיירת חוף קטנה , על יד נמל מלח ביקר את הזונה המפורסמת ביותר . היא חייכה אליו את חיוכה המזמין בעוד ניצוץ חיוכה לא הגיע לעיניה , בעיניה ראה עמעום כואב כאילו כבו מלראות . הוא הסתכל בעיניה ועל אף תלאות הדרך המפרכות ועל אף שחודשים לא ידע חיבוקה של אישה שאל אותה שאלה .
״איך הפכת להיות פרוצה ?״

פרוצה , מילה משעשעת לא?
בפירושה היא מדברת על פריצות ופתיחות , כביכול ישנה אפשרות לכל החפץ בדבר לעבור את מפתן גנה הסודי . היא צחקקה מעט , כמה תמים היה הנער-גבר הזה , בגופו החסון ומבטו החודר אפשר היה כמעט להאמין שכבר הבשיל אבל בתוך תוכו אינו יודע עוד על נבלות העולם . כשמרתה פגשה את מנואל , היא הייתה בת שמונה עשרה , צעירה ויפה .
בביתה לא היה הרבה , אביה היה תאב לכוסות השיכר שלו כפי שהיה תאב באוויר לנשימה . היא ואחייה הקטנים נשלחו לעבודות כבר בגיל צעיר , כשאמה חלתה החליטה שהיא חייבת לצאת משם. לעזוב , ויהי מה ! ואז היא פגשה את מנואל , מנואל היה בחור נאה וחסון בשנות השלושים לחייו , עיני התכלת הממורקות שלו שידרו גנדרנות ותחכום , חליפותיו היו תמיד ללא רבב והוא פיזר עליה מתנות לרוב . כשביקש מאביה השיכור את ידה , מסר לו אותה לאישה ולקח אותה לארגנטינה . שם באונייה בתא זעיר ומצחין רווי השפלה אנס אותה בפעם הראשונה . נוגע בכל איברי גופה הצעיר שלא ידע מעולם מגע , ואז הניח למלח נוסף לגעת בה , ולעוד אחד ולעוד אחד. כשהגיעו לבואנוס -איירס כבר נפשה הייתה שבורה , אחרי ההרעבה הארוכה והאונס המשפיל נשבר כוח התנגדותה . הוא הביא אותה לבית יפה בקצה של רחוב ציורי ובו הייתה מיטה . מיטת אפריון יפה שלא ראתה כמוה מעולם , עם סדיני משי וכיסוי עדין ושקוף , היא חייכה לראשונה – האם זאת תהיה מיטתה ? שאלה אותו בתמימותה . צחוקו היה מכוער , ״כאן מקום העבודה.״ מקום העבודה ? היא תמהה . שלושים גברים באו אליה באותו יום , וביום שלאחריו וביום שלאחריו . בלי יכולת להתנגד , בלי לעצור לנשום. גופה היה כה חבול שנפשה חשקה להיפרד ממנו , בקצו של כל יום הייתה מקרצפת את עצמה בכוחותיה האחרונים , מנקה את מגעם של הגבירים והמלחים . ואז היה בא מנואל – ״ אני רוצה לצאת החוצה , רק לקנות שמלה חדשה .״ מבטו היה טעון במעט חמלה , הוא לקח אותה בערב לעיר , לבושה בשמלה חושפנית אך יפהפייה והיא הביטה במקום אליו הביא אותה . ואז ראתה את המבטים שלהם ,״פו•טה״ היו יורקות נשותיהם , הם היו מסיטים מבט – כאילו הייתה טמאה . אבל היא רצתה לצעוק להם – לא אני בחרתי את זה ! לא באתי בשביל זה לכאן ! אבל בעיניהם לא הייתה הבנה , או קבלה , או חמלה – רק האשמה כואבת וכבדה . היא בלעה את הגלולה המרה . כשניסתה לברוח מנואל כלא אותה במקום שבבית הבנות קראו לו ״הבור״ ואף אחת לא רצתה להגיע לבור. אין שם מים ואוכל ואין אפילו אור .
כשיצאה הפכה להיות הזונה המפורסמת בנמל שיודעת את רצונם של גברים, כי היא ידעה שהמשאלות שלהם והגוף שלה ביחד הם רק כלים , שיצרו את עולמה שלה – עולמה של פרוצה.