בכיו של הילד האבוד

טימי היה ילד רגיל לגמרי. הוא אהב לצייר בעיקר, ולשמוע מוזיקה. כל יום בכיתה הוא היה מצייר, לעיתים קרובות היה מצייר במקום להעתיק.
הוא היה ילד טוב, והיה לו טוב עם החבר שלו רון, אבל כל זה היה לפני התאונה.
יום אחד, רון רצה להדליק את המזגן בכיתה. הוא עלה על השולחן כדי להגיע לכפתור ואז השולחן זע והפיל אותו. ראשו פגע במשענת הכיסא ומפרקתו נשברה, הוא לא הצליח להגיע אל בית החולים.
לאחר התאונה, כל התלמידים בכיתה ובבית הספר נדבקו לטימי. הם אמרו שיהיה בסדר, הם אמרו שרון במקום טוב יותר, אבל טימי לא יכל לשמוע אותם עוד.
מאז, חבריו היחידים של טימי הם הציורים שלו. עם כל יום הפכו הציורים טראגיים יותר ויותר, ומובנים פחות ופחות.
ידיו רעדו כאשר אחז בעיפרון מעל דף חדש לגמרי בפעם השלישית באותו יום. כל מי שאהב לראות את ציוריו עמד בציפייה, מביט בו עובד, אבל טימי לא ראה עוד. כל מה שראה היה שולחנות הפוכים וכיסאות מפוזרים, הכל בבלאגן מוחלט בעוד הוא משתדל להתמקד בדף הלבן שמולו.
הוא עוצם את עיניו ותופס את ראשו, האנשים סביבו לא קיימים, הוא לא שומע את דאגתם, הוא מנסה לתפוס איפה הוא נמצא אבל בכל מקום כיסאות הפוכים, שולחנות זרוקים ורון.
"למה? למה?!" הוא צווח ותופס בשיערו, דמעות זולגות מעיניו. "איפה כולם?!"
כולם נעלמו.
מילים, ציורים, אנשים, קולות, צבעים, צלילים, הוא לא מכיר באלה עוד. רק שולחנות וכיסאות.
בכל מקום שהוא רק מסתכל אלו הם שולחנות וכיסאות.
כלום לא עוזר, זה מבוך של שולחנות וכיסאות.
העולם עשוי שולחנות וכיסאות.
ורון.
הגופה שלו נשענת על שולחנות וכיסאות הפוכים, יושבת בצורה שלווה כתמיד, ומאלצת את טימי להתקפל בפחד ולבכות. "למה?!" הוא צרח בחוזקה, ורון לא ענה
טימי ניסה לצייר את רון, אבל הוא שכח איך פניו נראים. חלק גדול בציור פשוט נותר ריק.
עכשיו כל מה שזכר היה המראה הכללי של רון, שולחנות וכיסאות.
האנשים סביבו לא עניינו אותו. הוא שכח גם אותם.
הכל סביבו קיים? או שבעצם הכל עד אז היה רק הזיה? האם משהו קיים?! משהו חוץ משולחנות וכיסאות?!
רון עמד מעליו, חסר פנים. הוא בהה בטימי הבוכה, אבוד במבוך של כיסאות ושולחנות וגופה אחת.
"למה?!" הוא צווח ותפס את הגופה של רון "למה עשית לי את זה?! אני לא הרגתי אותך! למה אתה הורג אותי?!"
"כי אתה מת"