ענף בודד- תרגיל כתיבה.
תרגיל כתיבה, אסביר ב"רציתי להוסיף" תהינו :)
ענף צעיר מתבונן מהמרום על המתרחש. חושב על העבר ועל ההווה האומלל.
הוא לבד, זאת כבר ידע.
מצוי בין עליי עץ אלון, העץ העוצמתי והעליון אשר עומד באמצעו של שדה ירוק ופורח. גזעו רחב וחזק, ועליו? חרוטים כל מיני לבבות שמבקשים לא להישבר לעולם, ובתוכם שמות מוזרים. שמות שבחיים לא הכיר ויכיר.
הוא בסך הכל ענף, אשר עדיין לא התברך ולו בעלה אחד קטן. כמה חבל.
זה מה שמבדיל אותו. חוסר בעלה הזה גורם לו להיות שונה.
מביט הוא בחצר השוממת, המון אבנים שתולות באדמה מציצות בו. נשארות באותו המקום. לא זזות לעולם, בדיוק כמוהו. רק הולכות ומתווספות…עוד ועוד.
עליהם כתובים שמות נוספים. שמות, שמות, האם שם קובע מי אתה? הוא שואל את עצמו.
אני לא אשתנה לעולם, אני אמשיך להביט באותה החצר האפלה והדיכאונית מפני שאת האמת?
אין לי יותר מה לעשות, הירהר. חיי ייראו כך לנצח, חשב בכאב.
הרחק ממנו, משמאלו, הענף שומע צחוק מלגלג מצד שאר הענפים בעץ, משוויצים במה שלהם יש ולו אין. הם בוודאי, כמו תמיד, מביטים בגבעה הירוקה אשר מלאה בפרחים וצחוק ילדים, מלאה בחיים. הענף מקפיד להציץ בשדה ראייתם, בתקווה שהרוח הנושבת מעיפה מעט מעליהם השופעים ונותנת לו לראות רק למשך כמה שניות, חלק מן הגבעה המדוברת. הגבעה המיוחדת. הגבעה הפורחת והמזמינה. גבעה שהיה עושה הכל על מנת שיוכל לחיות בה ולעזוב את השקט הסובב אותו.
החצר כה אפלה, גורמת לערב להיות מחניק יותר ויותר. הערב שלוחץ עליו להישבר.
לפתע, עורב נוחת קרוב אליו, מיירת את עצמו אל בין ענפי העץ.
והענף? קורא לו, שיבוא, שידבר, שיקדיש לו מעט מתשומת ליבו הקרה.
"עורב?" הוא לוחש לו בתקווה שישמע.
ראש העורב הופנה אליו במהירות, עינייו שחורות ככפתורים עגולים ומבטו קודר וחודר.
"מה עיסוקך פה?" שאל בהתלהבות מכך שיצור חי כלשהוא מתקרב ובאמת יושב לצידו.
"אתה לא מדבר?" שואל אותו בעצב. למה הוא לא מנסה לפתוח עימי בשיחה? חשב.
העורב פתח את פיו כאילו רצה לומר משהו אך חזר בו, המשיך להביט מסביבו בבילבול.
"נתקעת בעץ?" שאל לבסוף, לאחר שתיקה מעיקה וארוכה.
והעורב התבונן מסביבו, מחפש דרך הימלטות מתוך העץ, מפניו.
"אל תלך." ביקש.
"אין לי אף אחד," התחנן.
עיניי העורב נצצו בהבנה, היזדהות עם מצבו של הענף, או שלא?
האם אני באמת מצליח להבין את שפתו? הירהר.
הוא שידר לו משהו, בזה היה בטוח.
"מה? לבוא איתך?" ניסה להבין.
הוא הצליח לשמוע גירגור קל מגרונו, כנראה שזה כן.
"לאן נלך?" שאל אותו, מתכוון להיפרד מכל החברים שאין לו ולצאת לדרך.
מקורו כיוון אותו להיסתכל שוב בחצר הריקה, המלאה באבנים לטושות ומרובות. העורב רוצה שנלך לשם? הירהר לעצמו, אין לו בשביל מה להישאר כאן.
ישנן עונות שמקשות עליו מאוד, בסתיו הרוח נושבת ומקררת כל חלקיק עץ בו, משאירה אותו עירום וחשוף לעולם שבחוץ. בחורף, הוא קופא, מרגיש כאילו עוד רגע והוא נשבר, הולך ולא חוזר.
אין לו חברים וגם לא שום עלים.
למי אני מועיל בעולם? אני בסך הכל ענף בודד, העץ יצליח להסתדר בלעדיי, חשב בעצב.
"אני בא," אמר לו כמעט בטוח.
העורב השיק את כנפיו וצווח צווחה מקפיאת דם אשר הפנתה את תשומת לבם של כל הענפים מסביב."בוא עורב…" לחש ועצם את עיניו.
"בוא ונתערבב."
תגובות (7)
הופה הופה איזה סיפור (;
אהבתי חולמנית, יפה מאוד ואכן קצת קודר אבל לדעתי זה מה שיפה!
כתיבה ממש יפה, ואני מחכה להמשך בסיפורך השני (:
תודה על התגובה ועל המחמאות :)
אני שמחה שאהבת…
והוא קודר?
טוב, זה גם חלק של רגש לא?
חחחחח D:
אני אכתוב את הסיפור בעזרת ה' היום והוא יעלה מחר :)
אני שמחה שאת מצפה להמשכו!!
קודר, המממ אולי לא המילה המדיוקת, עצוב-עמוק כזה חח מבינה למה אני מתכוונת!
זה יפה חחח!
וברוווור שאני מחכה, ברווור!
איך הייתה המתכונת ? (:
חחחחחח אהבתי את העצוב- עמוק.
המתכונת? מעולה!!!
את לא מבינה!!!
כתבתי לך על זה באימייל…:)
לחולמנית היקרה ברכות לרגל חי סיפור שכבר פרסמת וזה ממש נפלא והפרק הזה כתוב מושלם תודה רבה ממני בקי ♥
לחולמנית היקרה ברכות לרגל חי סיפור שכבר פרסמת וזה ממש נפלא והפרק הזה כתוב מושלם תודה רבה ממני בקי ♥
תודה בקי, שמחה שאהבת!!
תגובתך מרגשת אותי מאוד :)
וזה לא פרק…
זהו סיפור קצר, תרגיל כתיבה שקיבלתי בשיעור ספרות.
החולמנית.