הסוד של מלסיה -פרק שלושים חלק ג' (אחרון לגמרי)

הנחתי את הנוצה במקומה וחתמתי את המעטפה בחותם של ממלכת פאנדום, כדי לאשר שהמכתב ממני. ניסיתי לשלוט במערבולת הרגשות שגועשת בי, אך ידעתי שלכאן או לכאן, הכל עומד להסתיים.
כמה משרתים נכנסו לחדרי ובדקו את התלבושת שלי, מסדרים כמה כפתורים פתוחים ואת קיפולי המכנסיים. כשהם סיימו אבי נכנס לחדר. הוא התיישב בשקט על קצה מיטתי והניח את ידו עליה לצידו, כמו שהיה עושה תמיד כשהיה קורא לי להקשיב לסיפוריו.
התיישבתי לצידו. "אני לא רוצה את כל זה."
"אי אפשר לחזור אחורה, בן, אפשר רק להמשיך קדימה. אני גם לא רוצה שתגמור את חייך כה מוקדם, ועוד באירוע שאמור להיות זיכרון מאושר בחייך. מאז שהיית קטן רק רציתי שהיה לך הכי טוב." הוא נאנח. הנחתי את ידי על כתפו. "אני יודע." אמרתי, ובאמת התכוונתי לכך. "אבל אני פשוט לא רוצה לפגוע בה." הוא חייך לעברי ושתיקה נוצרה בנינו, שתיקה מהסוג שמעידה שכל אחד מנסה לחזות מה הולך לקרות.
"אני רוצה שתמסור לה את זה, כלומר, לאחר מותי." מסרתי לו את המעטפה בעדינות. הוא הביט בה והנהן, כאילו הוא כבר יודע מה כתוב בה.
"ובכל זאת, אני עדיין צריך ללוות אותך למקומך בחתונה." אמר ושבר את האווירה המתוחה. הוא נעמד והושיט לי את ידו. זה היה קצת מביך ולשנייה אחת שנינו צחקנו, ואז יצאנו מהחדר אל הגינות.

היא יפהפייה, והיא שלי, חשבתי כשהסתכלתי על גווין שעמדה מולי, מפוארת בשמלתה הלבנה וזר הפרחים האדומים שהחזיקה בידה. שערה עוטר בסיכות לבנות ושחורות, וביניהן בלטה סיכת הזהב שהענקתי לה. פשוט יפהפייה.
עכשיו היה טקס הענקת הטבעות אחד לשנייה. אחת המשרתות עמדה לצידה והחזיקה בידה כרית שבה הונחה טבעת מלסיה. גווין לקחה את הטבעת וענדה אותה על ידי. לשנייה כמעט טעיתי לחשוב שזו הטבעת שלי. פתחתי את התא שבתליון השרשרת שלי ושלפתי ממנו את הטבעת. קולות תהיה והיסוס בקעו מהקהל אך נדמו במהרה. ענדתי את טבעת חיי על ידה, נלחם בכוח המוזר שקורא לי לקחת חזרה את הטבעת, להגן על עצמי מהמוות. ראשי החל לפעום מעט בחוזקה, אך נלחמתי בזה. הכל פסיכולוגי, חשבתי. חזרתי להקשיב לחכם הזקן שקידש אותנו. "האם אתה, סיאל מקווין פאנדום, מוכן לאהוב אותה, להגן עליה עד הסוף, עד שהמוות יפריד ביניכם?" לבי דפק כל כך חזק, בקושי שמעתי את עצמי פולט "כן". רחש קולות נרגשים עלה מין האצילים והלורדים ואנשי הארמון שישבו בקהל.
"אתה ראשי לנשק את הכלה." אמר הזקן ויכולתי לראות את חיוכו מתחת לזקן העבה. התקרבתי לעברה ושפתיה חשמלו אותי, שולחות בי גלים של עוצמה. כשהתנתקנו אחד מהשנייה שפתיי עדיין בערו מחום. לא הספקתי לומר מילה ונשות החצר כבר ניגשו וגררו אותה איתם, בעוד שאר האצילים ניגשו לברך אותי ואת אבי.
"נשף המסכות הוא מסורת רבת דורות שנערכת בכל פעם שמישהו מהארמון מתחתן." הסביר לי רורי בשקט ונעמד מאחורי גבי. הודתי לו בשקט והלכתי אחריו אל האולם. גווין ישבה בכיסאה שהוכן לה ואני התיישבתי לצידה. הנחנו את כפות ידינו אחת על השנייה. מולנו כולם כבר התחילו בנשף ריקודי המסכות. כל כך רציתי להצטרף אליהם, אך ידעתי שיש לי רק שעה אחת, והיא כבר מתחילה לאזול לי. "אני חושב שאני אלך לחדר שלנו," 'החדר שלנו' זו הרגשה כל כך נעימה לומר את צמד המילים האלו. "את יודעת שאני פחות אוהב מסיבות. תהני את, אני אחכה לך שם." למעשה לא רציתי שהיא תהיה נוכחת בזמן שאני גוסס למוות ונאבק על עוד כמה שניות לחיות. היא היססה. לפי מבטה יכולתי לראות שיש לה כל כך הרבה שאלות שהיא רוצה לשאול, אך היא סגרה את פיה ורק הנהנה לאט.
קמתי ממקומי ומצד עיני ראיתי את אבי ומלכי עושים כמוני.
הגעתי לחדר (אחרי שכמעט קרסתי פעמיים ונאלצתי להתחמק משאלותיהם של כמה משרתים) ופתחתי את הדלת באיטיות. גררתי את עצמי אל המיטה. נשימותיי נהפכו כבדות וידי אגרפה את חולצתי באזור בו אמור להיות הלב. עפעפיי היו כבדים גם הם. שני אנשים רכנו מעליי.
"סיאל?"
"בני?"
הם קראו לי באותה השנייה. אבי. הו כמה רציתי לחבק אותו, להרגיש את ידיו החמות נסגרות סביב גופי בחיבוק שלא ייגמר לעולם, וחיוך מאושר שיראה לי כמה הוא גאה בי.
שהכל ישוב להיות כפי שהיה.
גופי החל להרפות.
"א-אבא, אל ת-יתן לה לרא-ות…" ניסיתי לומר. הוא הנהן בהבנה, כמו תמיד ואחז בידי בחוזקה, כאילו שאם הוא לא ירפה ממנה אני עוד אשאר.
הבחנתי ברעד בשפתיו. "סיאל ילדי, אתה לא יכול ללכת, הממלכה צריכה אותך, מלסיה צריכה אותך, אני ואימך צריכים אותך." ידעתי שהוא נשבר ולמרות מה שאמר מוקדם יותר הוא עומד להתרסק ממותי. "ואישתך."
אני חושב שדמעות זרמו על לחיי. למעשה לא הרגשתי כבר שום חלק בגופי. ידעתי שהמלך עומד מאחור ונותן לאבי להיות איתי ברגעיי האחרונים. ידעתי גם שהוא חושב איך לבשר לביתו המאושרת שבעלה מת ביום חתונתם.
"אני לא יכו-ל, הכאב, הוא חונק אותי," הרגשתי כאילו מישהו משליך סלע על ראותיי. "אל תיתן לה למות, אבא, שמור עליה." דמותה של גווין עלתה במוחי, מחייכת, קול צחוקה הדהד באוזני, היא נשמעה כה מאושרת.

'גווין, אני לא יודע איך לפתוח את תחילתו של המכתב הזה. אני יודע שבזמן שאת קוראת את זה אני כבר לא לצידך, לא שם כדי להחזיק את ידך לנגב את דמעותייך, כדי לישון לצידך ולהראות לך עד כמה אני אוהב אותך; ואני אוהב אותך, אני כל כך אוהב אותך, שאני חושב שזה הדבר היחיד שאני אכתוב לך אם אני אמשיך לחשוב עלייך.
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, כל כך הרבה דברים שאנחנו צריכים לעשות ביחד. ואני מצטער. אני יודע שאת וודאי חושבת עכשיו שיש מיליון דרכים ושיכולתי למנוע את מותי, שיכולתי לתת לך טבעת אחרת שצורפי הממלכה היו מכינים במיוחד בשבילך, אבל אני גם יודע שאת יודעת עמוק בפנים שזה לא היה שווה ערך לטבעת שהענקתי לך.
חיי.
עשיתי את כל זה רק כדי להעניק לך הזדמנות לחיים טובים יותר, חיים שמגיעים לנסיכה צעירה. אני כבר חייתי, כבר הספקתי לגלות דבר או שניים על העולם, אך לך יש עוד דברים לגלות, מסקנות להסיק. אי מקווה שתוכלי למלוך על הממלכות גם בלעדיי, ואני בטוח שתצליחי בכך.
את תהיי מלכה נפלאה.
אני לא אבקש ממך לא לבכות, כי אני יודע שלא תקשיבי לי בכל זאת, כמו תמיד. בבקשה נסי להחזיק מעמד עוד קצת.
אני מעניק לך את חיי לא רק כי את נסיכת מלסיה או אשתי, הייתי מעניק לך אותם גם אם הייתי איכר פשוט ואת היית בזה לי. גם אם הייתי עובד נחות בארמון. אני מעניק לך אותם כי למדתי להכיר אותך. עכשיו אני יודע כמה באמת אכפת לך מנתינך, ומשאר האנשים.
אני לא יכול להרבות במילים על כל הדברים הטובים שבך כי אז המגילה הזו לא תיגמר לעולם, ואני יודע שאולי היה כדאי, כי אולי אז הייתי מרוויח נצח איתך, אבל למרות שעכשיו כבר הסוף ואני יודע שאת בוכה וצועקת על התנהגותי, רק תזכרי שאנחנו חיים בשביל הטוב, בשביל להעניק לאחרים את הטוב שאפשר.
גווין, אהובתי,
עשי את המיטב. חיי את חייך בשבילך, ובשבילי.