״ להתבגר זה להשתנות ״

בתחילת השנה סבתא רבה שלי ניפטרה והיה לי קשה עם זה כי למרות של ביקרנו אותה הרבה היא עדיין היתה בת משפחה…חודש בדיוק אחרי שהיא נפטרה חגגו לי בת מצווה. לפי היהדות חודש מהיום שמשהו מת אסור לשמוח ולחגוג ואני בטוחה שהיא ועוד משהו שם למעלה דאגו שבת המצווה שלי תצא בדיוק על היום הזה. אם בת המצווה שלי הייתה נופלת בתוך החודש עצמו היינו מבטלים את בת המצווה וכנראה לא חוגגים אותה במועד מאוחר יותר כי הכל היה כבר מוכן. מאז אני בטוחה שמאמא (איך שכיננו את סבתא רבה שלי, מאמא= אמא במרוקאית) עדיין שומרת עלינו.הבת מצווה ללא כל קשר הייתה נהדרת וכולם נהנו מאוד חוץ מסבתא שלי ( הבת של מאמא) שלא הפסיקה לבכות מהרגע ששרתי את השיר ״יא מאמא״ במרוקאית לזכרה של מאמא.
שנת הלימודים התחילה זהו נגמר יסודי מתחילה החטיבה…
בשבוע הראשון של הלימודים גיליתי שאני עדיין מאוהבת בילד בשם ניר ואני פשוט עצרתי את זה, כלומר ניסיתי וזה לא משהו הלך לי. זה היה תקופה של כן ולא והייתי מאוד מסורבלת עם עצמי כי חששתי שהוא לא מרגיש את אותו הרגש כלפי. היה לי גם עיניין שניסיתי להדמות למשהי שנראתה לי סוג של גירסה טובה יותר שלי אבל ידעתי שזה לא טוב וניסיתי להפסיק והלך לא רע. אחר כך הגיע הרגע שעלי לנסות להשתלב בחברה זה היה לי קשה מאוד כי הלכתי בעקבות החברות שלי מהיסודי ולא באמת לילדות שמצאו חן בעיני וזו הייתה טעות לדעתי אבל אני לא מתחרטת. הרגשתי לא שייכת ושאין לי שום עיניין במה שהן מדברות עליו (לקים, פן, איפור וכולי). הם היתייחסו אליי כמו אל ילדה קטנה בצורה מוגזמת ויום אחד נמאס לי ופשוט לקחתי את הרגליים שלי והלכתי לקבוצת ילדות שנראתה טובה בעיניי. בהתחלה פשוט ישבתי איתם בלי לדבר ובלי לשאול והייתי מופתעת מעצמי כי בטבע שלי אני ביישנית ומפחדת לגשת לאנשים אבל זה לא היה נורא כמו שחשבתי שזה יהיה והיום אנחנו חברות טובות. ״חברות״ שלי מהיסודי צעקו עלי כשהבינו שעזבתי (שבוע אחרי!!! עד כדי כך הם היו והם עדיין שקועות בעצמם ובלמצוא חן בעיניי משהי שאם הייתי מכירה להם אותה שנה שעברה הם היו מתרחקות ממנה ככל האפשר) הם אמרו שאני צבועה שקרנית ומגעילה דווקא שהתחלתי לעמוד על שלי ולא הבנתי מה עשיתי שכל כך פגע בהם הלכתי אחרי האמת שלי זה כל כך נורא? לא ידעתי שאני צריכה לבקש רשות כדי לדבר עם ילדות אחרות. זה פשוט לא התאים להם שהסמרטוט שלהם נוקט עמדה. הסמרטוט שכשהילדות החדשות התחילו להדביק לה תגית של ילדה קטנה הם נתנו להם להפוך את כל התדמית החברתית שלי והם עד עכשיו מתייחסות אלי כך והכי גרוע שגם החברות החדשות שלי ואפילו אני התחלנו להתרגל לתגית של הילדה הקטנה והתמימה! אבל לא חזרתי בי ולא חזרתי אליהם נשארתי בחבורה עד שהם שחררו את זה ולא דיברנו במשך יותר מ3 חודשים. במקביל לכל הבלאגן היה את הלימודים שזה מצחיק אני יודעת אבל בבית הספר התמקדתי בחיי החברה ובבית בלימודים. הם היו מאוד קשים בכיתי כמעט כל לילה מהקושי ומהלחץ הנפשי וכשקיבלתי ציון מתחת ל90 בכיתי כאילו חרב העולם כי ישבתי יום ולילה למבחנים והייתי מתוסכלת שילדים שלא למדו בכלל והיו בוואצפ כל היום קיבלו יותר ממני. אז אחרי הרבה לילות של בכי אמא שלי לקחה אותי להתייעצות אצל הפסיכולוגית של בית ספר. הפסיכולוגית נתנה לי פתק עד לסוף המחצית הראשונה שאומר שאני זכאית להארכת זמן ושאם אני רוצה לשבת לבד בפינת הכיתה מותר לי (כי לא הספקתי להשלים את המבחנים בגלל הלחץ ובגלל שכל רעש קטן מטריף והטריף אותי). אני חייבת להודות שזה די עזר לי והמזל סוף סוף התחיל להאיר לי פנים. המחצית הראשונה נגמרה וקיבלתי הצטיינות ! הייתי גאה בעצמי אבל שראיתי שהממוצע שלי הוא 94 ואני צריכה רק עוד נקודה אחת כדי לקבל הצטיינות יתרה אמרתי לעצמי שבמחצית הבאה אני אלמד אפילו קשה יותר אבל ארגע כמו שהפסיכולוגית אמרה לי כי הלחץ לא עוזר לי בכלל.ההורים שלי לא דחפו אותי לזה הם אמרו לי שאני לא צריכה שום תואר כדי להוכיח שאני עובדת קשה וחזרו ואמרו לי שמי ששואף לשלמות בדרך כלל מתאכזב. אני יודעת שהם צודקים אבל רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה.
המחצית השנייה החלה והאמת שהיה הרבה יותר טוב, הוקל לי למרות שהעניינים עם ניר רק המשיכו וקצת קשה היה לי לעצור אותם . הלימודים התנהלו באופן חלק יותר אבל עדיין היה עלי לחץ גדול מאוד אז אמא שלי החליטה לקחת אותי לפסיכולוגית פרטית שתבדוק האם יש לי בעית קשב וריכוז. בינתיים ניסיתי לשרוד בין המבחנים ובין המצב החברתי שלי שלא בדיוק השתפר עם שני חברותי מהיסודי. לאחר יותר מחודש הפסיכולוגית קבעה שאכן יש לי בעית קשב וריכוז זו הייתה בשורה שלא כל כך הפתיעה אותי כי כבר ביסודי חשבתי כך ואף אמרתי זאת כעובדה למרות שלא הייתי כל כך בטוחה בה. אותם הקלות שקיבלתי הפכו מזמניות לקבועות והאמת שלמרות שהתנגדתי להם בהתחלה כי הייתי בטוחה שאת ה100 שלי אני רוצה לקבל כמו כולם הם ממש עזרו לי והקלו עליי והגעתי למסקנה שההצטיינות היתרה הזאת לא חשובה לי יותר… בקשר לחבורה החדשה שאליה הצטרפתי הם עזרו לי מאוד. הם נתנו לי תחושת שייכות והתייחסו אליי כאילו תמיד הייתי חברה קרובה שלהם שבעצם את רובם הכרתי רק השנה. גיליתי שיש לי עניין בשיח המשותף ואני כבר לא מרגישה מחוץ לעניינים , אני כבר לא מרגישה נגררת ולא קשורה. העניינים עם ניר התחילו להשתפר ואני מקווה שבקרוב אני אפסיק לחשוב עליו לגמרי למרות שזה יהיה לא פשוט ובקשר למי שרציתי להידמות לה ראיתי את הצדדים האחרים שלה שהיא אומנם מצטיינת בהכל אבל שתלטנית מאוד ואין סיבה שארצה להדמות לה אני מתנהגת בהתאם לאופי שלי ואם יש בי משהו שהוא רע או לא טוב אעשה מאמצים כדי לשנות אותו. כשדיברתי עם אמא שלי על כל הדברים שעברו עליי השנה היא אמרה לי ״להיתבגר זה להשתנות״ וכל יום שעובר מוכיח לי שהיא צודקת עובדה תראו את כל מה שעברתי בשנה הזאת.