אובסשן, ולא הבושם
אובסשן, ולא הבושם
שוב. שוב זה קורה. בין הטיפות, ובין האנשים. הילד פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה. הכל היה בסדר כל השנים, הוא היה ילד כאפות די חינני, ותמיד עשה מה שאומרים לו, הוציא ציונים טובים, בעיקר בתושב"ע, והיה נחמד על כל האנשים הצעירים. לאחר 4 שנות גלות, הוא הגיע למסגרת הנוקשה בעלת המדים הירוקים, ועשה זאת בהצלחה. אפילו לא משהו עורפי, אלא כל הקופה, ריצות מוקדם בבוקר, לבוש מאסיבי, וקשיים רבים. הוא עשה את זה, ועשה את זה כמו גדול. לאחר 3 חורפים, זה הסתיים. וידע שיצטרך לשוב ולחזור לשם לתקופות, והוא היה שלם עם זה. עם הזמן מצא לו ילדה, ואלו באו תחת המעטה, והרב היה מצחיק, והיה ממש כיף. הוא היה ממש מאושר באותו ערב, וידע שהוא מתחיל חיים חדשים.
אבל אז, אחרי כמה שנים די טובות, הוא החל לפתח סוג של בעיה. בעיה מנטאלית. הוא היה בודק את עצמו שוב ושוב. ברזים, דלתות, וכו'. זה די שיגע אותו. הוא הרגיש כבר לא נעים עם זה. לא היו לו עדיין זאטוטים שיסיחו את דעתו, אבל זה היה הכיוון.
הוא המשיך בעבודתו, בחייו, באהבתו כלפי הנערה, אבל הסיטואציה המשיכה והחריפה. אולי אני צריך איזשהו טיפול, אמר לאשתו. וזו ענתה שלדעתה הוא מגזים. אני לא יודע, אמר לה. והרגיש מאד נבוך ובעייתי עם המקרה. הוא המשיך כך כמה שעות, ואז פנה למישהו מקצועי.
אני מבין שאתה סובל, אמר לו האיש בעל התואר. כן, אמר לו הבחור. אתה יודע מה זה ? שאל. כן, ענה לו הרופא, זו נקראת הפרעה טורדנית כפייתית, ויש אותה לאחד מארבעה אנשים. אפילו לשחקנית מ'שומרת אחותי' יש את זה, ותסכים איתי שהיא די הצליחה בחיים. היא גם מאד יפה, אמר הבחור והאיש בעל התואר הסכים איתו. מה עושים, דוקטור ? שאל הבחור, עמי.
יש תרופות ויש טיפול נפשי. בדרך כלל משלבים ביניהם, אבל רק שתדע שהכוונה והאמת יבואו רק ממך, וכן השיפור המיוחל יגיע רק ממך, ולא משום ספר או טיפול שמישהו יציע לך.
אני מבין, אמר עמי. אני מוכן לעשות כל מה שצריך. אמר והפציר בו שהוא עקשן. בסדר גמור, אמר האיש. הוא נתן לו פתק, ורשם לו ספרים לעזרה אישית, וזה, עמי, החל לבדוק את הנושא. לאחר כמה ימים, היה שיפור. והוא הרגיש שוב טוב. הייתה הקלה, ונופר הבינה שהוא מטפל בעצמו ושמחה שהוא מתקדם. היא רצתה בקרוב לטפח את בטנה, וידעה שעמי חייב להוריד ממנו את העול הזה קודם כל. היא תמכה בו, הבינה אותו, ושיבחה אותו. אך לאחר כשלושים יום, שוב הייתה החרפה.
אדוני, משהו קורה. היה יותר טוב, ועכשיו שוב יש בעיות. אמר לרופא בפגישה החודשית. נכון, אמר לו והמשיך, זה לא עובר במכה אחת. אתה חייב לתרגל, להיות עקבי, ותקשיב לי, עמי, זה תמיד יהיה חלק ממך, אתה פשוט צריך ללמוד לחיות עם זה. זה לא משהו שמעלימים, או מנסים לטאטא מתחת לבד הרצפתי, זה משהו שמתמודדים איתו.
אבל למה זה הוגבר ? שאל. כי זה בגלים, ענה המקצועי. אתה חייב להבין שזה חלק ממך, ואתה תתמודד עם זה, וכמו שאני רואה אותך אתה תתמודד כמו גדול. תודה, ענה עמי וחזר לנופר.
נופר, אמר לה. כן, יקירי ? שאלה בחיוך נדיב. אני רוצה לטפל בבעיה שלי, וזה קשה לי. אני יודעת, אמרה לו, אני יודעת, ואני איתך בכל מצב. ואני מאמינה שיהיה בסדר. אמנם אני לא מתפללת לאל בשבילך, כי אני לא יודעת איך, אבל יש בי מספיק כוחות ואנרגיות ששולחים אליך את מה שצריך. אתה מאמין לי ? אני מאד מאמין לך, השיב. יהיה בסדר, עמי. אמרה נופר.
חלפו השנים, וההפרעה הטורדנית כפייתית, מדי פעם גברה, מדי פעם לא. ועמי התמודד איתה בכל שיאו. הוא פשוט לקח את זה אליו. הייתה שנה שהם נכנסו לסטטוס אחר, וגידלו פעוט. הפעוט גדל. עמי פחד שההפרעה תעבור אליו, וניסה לטפל ולהיות עם אמה על הדופק, והוא היה קשוב ורציני. הילד גדל, הגיע לילדים האחרים ושיחק איתם. בהלוך השנים הוא גם למד לכתוב, והתחיל לפתור בעיות אחוזים, עד שאפילו הגיע למשוואות אלגבריות, ועמי המשיך בשלו. הוא ראה את הפעוט, וראה את ההתקדמות שלו, ולא ראה סימנים של סוג של בעיה. הפעוט נכנס למסגרת הנוקשה לשלושה אביבים, ויצא ממנה. עמי כבר גידל שערות בצבע לבן, נופר גידלה קמט או שניים, והם היו מטפלים נפלאים. הילד בא בחופה, ועמי מאד אהב את האישה, ואז ברגע אחד, עמי איבד את הכל. הילד בכה מעט, ונתן הספד מאד יפה. לאחר כמה זמן הילד בדק משהו, האישה שאלה מה קרה, והוא אמר. לא, לא קרה כלום. ובאמת לא קרה כלום.
תגובות (0)