השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 19: Sorry, Honey [נקודת המבט של לוסי]

הלב שלי צנח לרצפה, הפנים שלי החווירו והמוח שלי פעם כמו מטורף.
"לוסי?" קלייר שאלה והניחה את ידה על הירך שלי. "הכל בסדר?" הגבות שלה התכווצו בדאגה.
"כן, אני פשוט.. קלייר, אני יכולה לדבר איתך ביחידות, בצד?" היד שלי רעדה ולא יכולתי להפסיק.
"בטח," מלמלה ולקחה את ידי. צעדנו לפינת החדר ודיברנו בשקט.
"אמא שלי התקשרה." אמרתי. "תראי," דחפתי לפניה את הפלאפון שלי וההודעה. הצבע ירד מפניה. "אלוהים," היא הניחה את היד שלה על מצחה ונשענה על הקיר.
"קלייר, אני חייבת ללכת הביתה. אני חייבת. מה אם הוא רצח את אמא שלי עד עכשיו, או
אבא שלי? אלוהים אדירים, הם כולם מתים, נכון?" אמרתי ברעד וניסיתי למנוע את עצמי מלהקיא את המעיים שלי. לא הייתי צריכה לאכול ארוחה כבדה בבוקר.
"תירגעי, קודם כל. את לא יכולה ללכת, מה אם הוא עדיין שם? הוא יכול לפגוע בך."
"אבל אם הוא פגע בהם, הא?"
"תפסיקי להתחרפן, לוסי! הכל יהיה בסדר, אוקיי? תלכי לשם עוד מעט," היא ניסתה לעודד אותי.
הנהנתי בשקט וניגבתי את פני החצי – דומעות בשרוול. "הממזר המזדיין." מלמלתי בשקט.
היא ליטפה את הזרוע שלי וליוותה אותי בחזרה למיטה של ג'יימס.
"הכל בסדר?" הוא שאל אותי ברוך. הרגשתי דקירה קטנה בבטן כשעניתי שכן, משקרת.
חיכיתי כמה דקות ופניתי לקלייר, "אני אלך עכשיו. אני אדבר איתך מחר." קמתי בזהירות וממש לפני שהלכתי, נופפתי לג'יימס לשלום. הוא הנהן בשפתיים מהודקות ונשכב בחזרה על המיטה.

*
הבית היה חשוך וקר, ורסיסי חרסינה זכוכית היו מפוזרים בקבוצות על הרצפה.
"אמא? אבא?" סגרתי בשקט את הדלת וצעדתי אל הסלון. כלום. "אתם כאן?"
"לוסי," הקול הקטן של אמא שלי ירד במדרגות והדהד. "מה את עושה? אמרתי לך לא לבוא!"
"אמא, מה חשבת שאני אעשה? אחסל קופסת גלידה עם חברות שלי?" רטנתי.
ברצינות, היא מכירה אותי? אני אף פעם לא עושה מה שאומרים לי, היא צריכה לדעת את זה.
"לוסי, הייתה פריצה, הם שברו כל כך הרבה דברים. ואבא שלך.. הייתה פה פרוצה אחת…"
הו.
"אמא, את בטוחה שהכל בסדר?" הסתכלתי בעיניים האדומות מבכי שלה. היא הנהנה, כמובן, משקרת. אני אסלח לה, היא לא מרגישה טוב. "אמא, אני אשאר איתך אם את רוצה."
היא הנידה בראשה לשלילה, מסמנת לי שהיא צריכה זמן לבד.
"אוקיי," עניתי. "אני אדבר עם זואי ונראה. אבל את בטוחה? בטוחה בטוחה?"
"כן. אני אהיה קצת לבד ואנקה, אח שלך הלך לישון אצל החברים שלו. לכי, תהני." הנהנה שוב.
"בסדר, אני אלך לאסוף כמה דברים וארד." אמרתי ועליתי לחדרי.
המדרגות חרקו קצת מתחתי, אבל עדיין יציבות ונאמנות למבקרים, כמו תמיד.
פתחתי את הארון שלי והוצאתי כמה דברים, מדלגת מקולב לקולב. הזזתי קבוצת קולבים לצד ימין, וקופסת תכשיטים קטנה נגלתה. פתחתי אותה בזהירות, וגיליתי את התליון שריילי
ענדה בלילה שנעלמה.

***
"זה יפה, נכון?" ריילי הסתובבה אלי, כבר לא מביטה בבואתה במראה. חייכתי והנהנתי למראה תליון הלב הזהוב שענדה. "זה נפתח?" שאלתי. היא חייכה בשובבות ושרבבה שפתיים.
"רוצה לנסות? אני מתערבת שלא תצליחי." היא הורידה את התליון ושמה אותו בידי, קורצת וניגשת אל הארון שלה. הבטתי בגב שלה, ואז שוב בתליון. הנחתי את ציפורניי בחריץ והתאמצתי לפתוח. "אלוהים, זה עשוי מסלעים?" גיחכתי. לפני שהיא הסתובבה, התליון נפתח בנקישה שקטה וחריטה הופיעה עליו.
"אני מצטער, בבקשה אל תגידי לאף אחד.
ג'יימס."
סגרתי את התליון בשקט וניסיתי לשמור על הבעה אדישה כשהחזרתי לה את התליון.
"נו, פתחת, חכמולוגית?" צחקקה והחזירה את התכשיט לצווארה הארוך והמושלם בחינניות.
חייכתי באכזבה מזויפת, מנסה להתעלם מההרגשת הסקרנות שעטפה אותי. "לא," עניתי.
דחקתי את הסקרנות המזורגגת לתחתית והתעלמתי ממנה, יודעת שלא כדאי לי להסתבך עם התשובות שריילי נותנת. הבעיה היא שהן אף פעם לא טובות מספיק, תמיד חופרים יותר עמוק ומתעניינים עד שלבסוף האגרוף נוחת בפרצוף של השואל.

***
הוצאתי את התליון והבטתי בחלק הפנימי של קופסת התכשיטים, נזכרת בלילה ההוא לפני שנה וחצי. כמה הייתי שמחה להסתבך באחת התשובות שלה, שתספק לפחות אחת מספיק טובה להתקדם במבוך שנקלענו אליו. ידעתי שלריילי הייתה חיבה לבנים גדולים ממנה, אבל היא אף פעם לא נראיתה כאילו היה לה משהו עם ג'יימס. חוץ מבסוף השבוע ההוא אצל קלייר, למען האמת. אבל התליון הגיע הרבה לפני הלילה ההוא. בעצם, למה התליון הגיע?
ולמה זה היה הכיתוב עליו? לעזאזל, אני יכולה לשאול רק את ג'יימס, אבל גם הוא בבית החולים ולא סביר להניח שיענה לי.
"מתוקה? התקשרת לזואי?" הקול של אמא שלי העיר אותי מהמחשבות.
"לא, אני אעשה את זה מיד." עניתי ולקחתי את הקופסה בידי. הנחתי את התליון בשקט והוצאתי את הפתק שהיה בתוכו.

"אלף סליחות, מותק, אבל לא יכולתי לשמור את התכשיט אצלי יותר. הוא יפה מדי כדי להיות על צוואר של תליינית ושקרנית, לא ככה?"