לב מקרח? <3 פרק 1

"לאאאאאא" החנקתי צעקה חלשה לאחר ששמעתי את הירייה, מיד לאחר מכן נשמע רעש חזק רעש של הגוף של אבא שלי נופל על רצפת העץ הישנה.
"אני מתחננת בבקשה לא" שמעתי את הקול האהוב של אימי
ושוב הרעש הנורא של האקדח נשמע ברחבי הבית הרעוע.
הפנים של אמא שלי הופיעו מולי והיא סימנה לי בשפתיה
'אני אוהבת אותך' וסימנה לי להיות בשקט , הייתי מתחת למיטה ורק חיכיתי לפרוץ בבכי
הנעליים של אותו רוצח התקדמו לכיווני ופתאום נשמעה חריקה בכל הבית המכונית שגרמה לכך החלה לצפור בקולי קולות, אני זוכרת את זה כאילו זה היה היום..
הייתי בת 7 ובדיוק לפני שהרוצח שהרס לי את החיים יצא מן הבית אל עבר המכונית הצלחתי להבחין בקעקוע שהתנוסס לו על עורפו.. נחש המתפתל על כל אורך העורף.
נשבעתי למצוא את אותו רוצח ולהתנקם בו!
אתם בטח שואלים מה קרה לי מאז?
עברו מאז 10 שנים.. 10 שנים של סבל..
אז ככה אני לין בת 17 בכיתה י"א הילדה הכי קרה שתפגשו.. יש לי לב מאבן\קרח מה שתרצו.. אני לא אנוח עד שלא אמצא את הרוצח של הורי, אני לא אנוח עד שלא ארצח אותו במו ידי.. עד עכשיו גרתי אצל סבתא שלי לאה אבל כמו שכולם עושים גם היא עזבה אותי.. היא נפטרה שלשום אך למזלי היא נפטרה בשיבה טובה וללא כל סבל או משהו בסגנון..
לפי הצוואה של סבתא שלי אני אמורה לעבור לגור אצל חבר של ההורים שלי שמעון אני חושבת.. אינלי מושג מי זה אבל שמעתי שהוא ואבא שלי היו חברים טובים.
הייתי שמחה לחיות לבד בכוחות עצמי אבל אני מכבדת את הרצון של סבתא שלי ורק בשבילה אני עוברת לגור אצלו.
סיימתי לארוז את הבגדים האחרונים שלי ובדיוק נשמעה צפירה של מכונית מחוץ לבית הישן של סבתא שלי ז"ל.
לקחתי את המזוודות ויצאתי מן הבית שכל הילדות שלי העברתי בו, אני לא אשקר אני אתגעגע למקום הזה.. לשכונה הזו אבל אני אשמח לפתוח דף חדש בחיים שלי.. שלא תבינו לא נכון אני עדיין רוצה לנקום ברוצח המזדיין הזה שהרס לי את החיים פשוט הגעתי למסקנה שכבר מיציתי את המקום הזה ואם עד עכשיו לא מצאתי שום דבר שמתקשר לרוצח הזה אז אולי כדאי לנסות במקום אחר..
צפירה נוספת עוררה אותי מן המחשבות ששקעתי בהן ונכנסתי למכונית השחורה שחיכתה לי.
מוזר.. לא יכלו פשוט להזמין מונית?
נסענו חצי שעה והגעתי לעיר החדשה שלי.. פתח תקווה
רגע.. זו עיר של טחונים לא? אל תגידו לי שנתקעתי עם אנשים פלצנים ומתנשאים בבקשה לא..
אני ממש מקווה שהשמעון הזה והמשפחה שלו יהיו בסדר כי אם לא אני באמת לא יודעת לאן אני אלך..
יצאתי מהמכונית וניצבתי מול שער ענק מברזל, משני הצדדים של השער עמדו 2 שומרים אחד יותר גדול מהשני.. הסתכלתי עליהם במבט מזלזל ופניתי אל השער
שניהים התקרבו אלי וחסמו לי את המעבר 'חוצפנים מי הם חושבים שהם?!'
"תנו לי לעבור" סיננתי בזלזול הם אמרו משו אל תוך הדיבורית ואז כאילו קיבלו אישור מאלוהים פתחו את השער ונתנו לי לעבר
איזו מי קבלת פנים?! חוצפנים..
התקדמתי אל עבר הדלת של הטירה הזו אם אפשר לקרוא לזה ככה .. המקום פשוט עצום
באתי לדפוק בדלת אך היא בדיוק נפתחה ע"י לא אחר מעוד שומר מפגר
"שמעון מחכה לך במשרד שלו" אמר והצביע לכיוון חדר סגור
הנחתי את המזוודות בכניסה לבית לאחר שהשומר הזה סגר את הדלת והתקדמתי לכיוון המשרד של שמעון.
לא טרחתי לדפוק ופתחתי את הדלת, כולם סיבבו את מבטם אלי בפליאה כאילו בחיים לא ראו מישהו נכנס לחדר בלי לדפוק.
אדם מבוגר עם שיער לבן אך נראה די טוב לגילו, אני מניחה שזה שמעון פנה אלי
"לין?. וואו שנים לא ראיתי אותך! גדלת.. השתנית" אמר וחיוך הופיע על פניו, את האמת הוא לא נראה מסוג האנשים שבכלל יכולים לחייך הוא נראה כולו רציני כזה..
"כן, אני מניחה שאתה שמעון?"
"כן חמודה, אני מצטער על סבתא שלך.. מעכשיו תגורי כאן ,עוד שבוע מתחילה שנת הלימודים אז נרשום אותך לבית הספר פה בעיר ואני מקווה שתסתדרי פה יפה.."
"אוקיי, איפה החדר שלי?" שאלתי בנסיון ללכת משם כבר.. יש לי הרגשה שהולכים להיות לי חיים קשים פה.. לא אהבתי את המקום.
"לינדהה" צעק שמעון, ומיד התייצבה בתחילת החדר אישה בשנות ה50 לחייה
"כן שמעון?" חייכה ושאלה
"קחי את לין לחדר שלה " אמר והיא הנהנה קלות
"לין כל דבר שאת צריכה תפני ללינדה היא העוזרת של האחוזה ובעקרון היא זו שמחזיקה את המקום.. בלעדיה לא היינו מסתדרים " אמר וגיחך
לינדה סגרה את הדלת והובילה אותי במדרגות ,עברנו במסדרונות שהיה נראה כאילו הם לא הולכים להיגמר ולבסוף הגענו לחדר שמהיום יקרא החדר שלי..
"זה החדר שלך חמודה, אני במטבח אם את צריכה אותי.. ב20:00 יש ארוחת ערב תבואי תכירי את כולם" חייכה אליי והלכה לאחר שהנהנתי בחיוך.
שלא תטעו לרגע.. אני בדרך כלל לא כזאת נחמדה.. ביום רגיל מזמן הייתי מתפרצת על כל המפגרים שישבו במשרד של שמעון ובהו בי כמו מטומטמים אבל החלטתי שלא כדאי לעשות רושם רע על היום הראשון כאן.
הם לא יודעים מה מצפה להם.. שמישהו רק ינסה לעצבן אותי
אה כן שכחתי לציין מאז שהורי נרצחו לקחתי שיעורים בהגנה עצמית ולמדתי לשמור על כושר בואו נאמר שלאף אחד לא בא להתעסק איתי..
השעה הייתה 14:00 החלטתי לתפוס תנומה קלה בחדר העצום שהביאו לי הייתה בו מיטה זוגית גדולה עם המון כריות, אני חייבת לציין שהחדר נראה ממש יפה צבעי שמנת שולטים בקירות וכך גם בשאר הרהיטים, הייתה לי גם מרפסת קטנה ושירותים עם מקלחת אה וכמובן איך שכחתי .. חדר ארונות, בתוכו חיכו לי כבר המזוודות שהנחתי בכניסה..
בבית שלי בקושי היה לנו לחם אז חדר ארונות? אני חושבת שיהיה לי קשה להתרגל למקום הזה אבל לא כל כך יש לי ברירה..
פשטתי את בגדיי והחלפתי לפיג'מה, פשוט נפלתי על המיטה ונרדמתי.
מאוחר יותר דפיקות על הדלת של הכביכול חדר החדש שלי העירו אותי..
פתחתי את עיניי באיטיות וקמתי לפתוח את הדלת..
מולי עמד נער בגילי גבוה חתיך שזוף נראה ערס בדיוק כמו שאני אוהבת..
"מה" שאלתי בקל עייף
"אומרים שלום.."אמר וצקצק בהתחכמות
"נו אל תשגע אותי.. מה אתה רוצה?!" שאלתי בתוקפנות, עם כמה שהוא חתיך ממש אין לי כוח אליו..
"טוב עצבן תירגעי.. לינדה אמרה לי להגיד לך שעוד שעה ארוחת ערב.. אה ואל תשכחי להחליף בגדים לא נראלי שזה הרושם שאת רוצה שיקבלו עלייך." אמר ורק אז קלטתי שאני עם פיג'מה קצרה.. לא שבאמת אכפת לי כן? אבל שיהיה…
"כן.. משתגיד, סיימת?" אמרתי בחוסר חשק להמשיך את השיחה הזו, בלי לחכות לתשובה באתי לסגור את הדלת אבל הערס הטיפש הזה חסם לי אותה עם הרגל.
"רגע , איך קוראים לך?" שאל בחיוך ערמומי , מה הקטע של החיוך?!
"תחכה בסבלנות לארוחת הערב ותגלה " אמרתי וסגרתי את הדלת בכוח
נכנסתי לחדר החלטתי להיכנס להתקלח להתארגן ולרדת לארוחת ערב הטיפשית הזאת.
המשך יבוא..