את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 11.

●נקודת מבט של תבל.
הלל זימן את כולנו לשיחה לסיכום השבוע, עוד מעט יוצאים לשבת. הרבה זמן לא הייתי בבית, הזדמנות נהדרת לפרוק את הכל בלי שאף אחד יראה.

התיישבנו כולם במעגל, הלל הסתכל לכיווני וחייך. הסמקתי ברמות, לא בגלל שהוא חייך אליי אלא בגלל שאריאל ישב שני כיסאות לידי וראה את החיוך הזה.
"טוב, רציתי לדעת איך עבר עליכם השבוע" הלל ביקש.
"רגיל" ענו כמה ילדים במקהלה.
"תבל, מה איתך?" הוא שאל בחיוך.
"אני לא מרגישה טוב" אמרתי.
"אריאל? איך עבר עליך השבוע?" הוא שאל את אריאל.
"לא עניינך יא בן זונה" אריאל אמר בעצבים.
"אריאל, את החשבונות האישיים שלנו אנחנו נפתור אחר כך, כרגע אני המדריך שלך ואתה תעשה מה שאני מבקש" הלל אמר בקול תקיף ועצבני.
"רוצה לדעת איך עבר עליי השבוע? אין בעיה.
השבוע עבר לי סבבה, הייתי מאושר עם חברה שלי עד שאיזה מדריך בן זונה אחד, בא ונישק אותה. ככה עבר עליי השבוע" אריאל אמר וראיתי את שניהם מתעצבנים.
"אריאל, תירגע" לחשתי ונגעתי לו בזרוע.
הוא העיף לי את היד בחוזקה, קם בעצבים מהכסא ויצא מהמועדון.
"שיט" מלמלתי בשקט.

●נקודת מבט של אריאל.
נכנסתי לחדר וטרקתי אחריי את הדלת.
התחלתי להתהלך בעצבים בחדר.
חייגו אלי.
'תגל היפה שלי' היה כתוב על הצג.
"הלו" עניתי.
"אריאל" שמעתי את ההתתרגשות בקול שלה.
"אה תוגה, מה קורה?" שאלתי, אני קורא לתגל- תוגה.
"הכל טוב ריאלי, מה איתך?" היא שאלה. היא הייתה נשמעת מאושרת.
"סביר" אמרתי. ביני ובין תגל אין סודות.
"מה עם תבל?" היא שאלה. רק לשמוע את השם שלה, עשה לי צמרמורת.
"נפרדנו" אמרתי.
"מה?! למה?!" היא שאלה.
"היא התנשקה עם הלל" אמרתי וגיחכתי צחוק רחמים.
"יואו ריאלי.. ואתה מתכוון לסלוח לה, נכון?" היא שאלה.
"תוגה, את יודעת שאני לא סולח בקלות על בגידה. את ידעת כמה אהבתי את תבל" אמרתי לה.
"תגיד לי אתה מפגר?! כמה זמן חיכית לפגוש את הנערה המסתורית שלך מהחלום?! פתאום שהיא הגיעה, אתה נפרד ממנה בגלל טעות אחת קטנה?" היא צעקה.
"אוף תוגה, הלוואי שהיית פה" מלמלתי.
"גם אני מתגעגעת ריאלי שלי" היא אמרה.
"את יודעת שאתמול תבל תפסה אותי עם מישהי בחדר, יצאתי אחריה והיא בכתה. בחיים לא ראיתי אותה בוכה. חיבקתי אותה ואז אמרתי לה שלא נחזור" אמרתי והרגשתי את הלב שלי מתפרק לאלפי חתיכות.
"יש לך את כל השבת בבית לחשוב על המעשים שלך ובמוצש ללכת לדבר איתה" היא אמרה ובדיוק ליאב נכנס
"טוב תוגה אני חייב ללכת, נדבר" אמרתי וניתקתי.

"דיברת עם תגל?" הוא שאל.
הנהנתי לחיוב.
"איך עקצת את הלל, נשבע לך איך שיצאת, הסתכלתי לך על התחת כדי לבדוק שאין לך עוקץ של דבורה" הוא צחק.
"יותר מטריד שהסתכלת לי על התחת" אמרתי וצחקתי.
"סתום את הפה" הוא אמר.
"תבל שבורה בגללך" הוא אמר ברצינות.
"גם אני שבור, אנחנו שווים" אמרתי בקול קר.
"טוב.. בוא נארגן תיק, ממש חלום חיי לפגוש את ההורים שלי שחושבים שאני כישלון" הוא צחק.

●נקודת מבט של תבל.
ארגנתי תיק לצאת הביתה.
כמה חיכיתי לזה.
"ביי אסיפי, נדבר מחר" חיבקתי את אסיף.
"ביי תותי, אוהבת אותך" היא אמרה ויצאה מהחדר.
יצאתי אחריה מהחדר, הולכת לתחנת האוטובוס שמובילה לראשון.

~~~~~7 וחצי בערב~~~~~

●נקודת מבט של ליאב.
אחרי בילוי עם החברים שלי מהשכונה, נכנסתי הביתה, מזיע כתוצאה ממשחק הכדורגל.
"ליאב? זה אתה?" שמעתי את אמא שלי שואלת.
"תלוי מי שואל" התחכמתי.
"אל תענה לי ככה, חצוף אחד" היא אמרה בעצבים.
נשבע שהייתי נותן הכל כדי שנחזור להיות שוב עניים ומשפחה אחת מאוחדת.
"מה קרה? התעשרתם קצת אז הכסף עלה לכם למוח? תירגעי אמא" אמרתי לה בעצבים ועליתי לחדר שלי.
התחברתי לפייסבוק. אסיף העלתה תמונה עם אבא שלה.
עלה לי חיוך שראיתי כמה היא יפה.
אבא של אסיף, זה החולשה שלה. אין דבר שהיא אוהבת יותר ממנו.
"ליאב ארוחת ערב" שמעתי את אמא שלי קוראת לי.
"דחפי אותה לתחת המנותח שלך" צעקתי.
באותו רגע ראיתי את אבא שלי נכנס לחדר שלי, עצבני ביותר.
"מה אתה רוצה?!" שאלתי בעצבים.
"אתה תדבר לאמא שלך בכבוד, שמעת אותי?!" הוא צעק ושלח לי אצבע מזהירה.
"יחס גורר יחס" אמרתי באדישות.
הוא נתן לי סטירה.
הסתכלתי עליו בשוק, הוא אף פעם לא הרים עליי יד.
הוא התחיל לתת לי אגרופים לצלעות ולפנים "אתה אפס ליאב, אתה תמיד היית כישלון, אתה בושה למשפחה הזאת" הוא צעק מאגרוף לאגרוף.
אמא שלי לא עצרה אותו. היא עמדה בצד והסתכלה איך הוא מרביץ לי.
התקפלתי לכדור, כל הגוף שלי כבר היה כחול. השפה דיממה לי והחיוך הנצחי שלי, נמחק מהפנים.
הם יצאו מהחדר, נשכבתי על המיטה וחיכיתי שהשבת הזאת תיגמר כבר.

●נקודת מבט של אסיף.
"יום השישי, ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות, סברי מרנן" אבא שלי קידש.
"אמן" ענינו כולנו.
כולם התיישבו לאכול, אני הלכתי למטבח לעזור לאמא שלי להגיש את האוכל.
"שבת שלום אבא" נישקתי את אבא בלחי והגשתי לו את האוכל.
"שבת שלום נסיכה של אבא" הוא חייך אלי.
אחותי שירה הקטנה ועלמה הגדולה, גילגלו עיניים.
תמיד הייתי הבת המועדפת על אבא שלי, הוא תמיד אמר שהוא האבא הכי גאה בעולם שנולדתי לו.
סיימנו להגיש את האוכל והתיישבתי לאכול.
"אז מה חיים של אבא, איך בפנימייה?" אבא שלי שאל.
"סבבה, אבל הגעגועים אליכם הורגים אותי" אמרתי.
"ממש קדושה" עלמה מלמלה.
"עלמה תירגעי" אבא שלי אמר.
"זה בסדר אבא, מחר אני חוזרת ויהיה לה שבוע שקט" אמרתי.
"מייחלת לרגע הזה" עלמה אמרה.
"טוב אסיפי, בגלל שאת רחוקה ממני, הבאתי לך מתנה" אבא שלי אמר והושיט לי שרשרת מזהב.
"אבא היא מדהימה" חייכתי.

●נקודת מבט של תבל.
בית ענק, רק אני בבית, ערב יום שישי וההורים אפילו לא התקשרו לאחל לי שבת שלום.
רוזי גם לא פה, היא עם המשפחה שלה. היא השאירה לי אוכל במקרר.
שכבתי במיטה, מסתכלת על התקרה.
דמעה ירדה לי בזווית העין.
אני לא מאמינה שאיבדתי את אריאל בגלל טעות מטופשת.

●נקודת מבט של אריאל.
ישבתי בשולחן, אמא הגישה לנו את האוכל.
"אז מה אריאלי? איך בבית ספר?" אמא שלי שאלה.
"הכל טוב" עניתי.
"מה עם החברה שלך?" היא שאלה.
"נפרדנו" עניתי.
"לא נורא כפרה שלי. אתם תחזרו" היא אמרה. שידלתי חיוך בשבילה.
"שי, לך תביא לאריאל את המתנה שקנינו לו" אבא שלי שלח את אחי הקטן.
"מתנה? למה?" שאלתי.
"כדי להודות לך שאתה מחזיק את המשפחה הזאת" אבא שלי חייך.
"אבא, למה בזבזתם כסף מיותר?" שאלתי.
"רצינו לפנק אותך" הוא אמר ושי הביא לי את העטיפה.
היה שם גינס של לי קופר וחולצה לבנה של נאוטיקה.
יותר עניינה אותי התמונה המשפחתית הממוסגרת שהם הוסיפו למתנה.
"תודה רבה, אתם האנשים הכי חשובים לי בעולם" אמרתי.

●נקודת מבט של ליאב.
שבת בבוקר וליאב בטיטו לא יכול לצאת עם חברים שלו לשחק כדורגל.
למה? כי האבא הבהמה שלו הרביץ לו.
המילים שהוא אמר, יותר כאבו מהמכות.
'אתה אפס' המילים הדהדו לי בראש.
שכבתי במיטה בלי יכולת לזוז.
כל הגוף שלי כחולים והשפתיים פצועות.
"אני שונא את החיים שלי.." מלמלתי.

~~~~~6 בערב~~~~~
הגעתי לפנימייה, ברחתי מהר לחדר שלי. עדיף שאף אחד לא ישאל מה קרה.
אין לי עצבים לדבר עם אף אחד כרגע.
הברזתי מהשיחה עם הלל, גם כן הוא, מדריך זין.
שכבתי במיטה, כל הגוף כאב לי.
רציתי שאסיף תהיה פה לידי.
שתחבק אותי, שתגיד שאני בסדר וזה העולם שדפוק.
אבל גם היא, כמו כולם, לא אוהבת אותי ולא רואה אותי חוץ מליאב הילד המצחיק.

●נקודת מבט של אסיף.
ליאב לא הגיע לשיחה עם הלל, הוא גם לא התקשר לחפור לי כמו תמיד.
אני אשקר אם אגיד שלא התגעגעתי אליו, כי התגעגעתי, מאוד.
אחרי השיחה עם הלל, כולם היו עייפים והתפזרו לחדרים.
חיפשתי את ליאב בכל מקום אבל לא מצאתי אותו.
"סופי, ראית את ליאב?" שאלתי את סופי הגינגית.
"לא, אני לא בטוחה שהוא חזר היום" היא אמרה והמשיכה בדרכה.
אחרי שהתייאשתי מחיפושים אחרי ליאב, חזרתי לחדר.
תבל כבר ישנה. עליתי גם לישון.
תוך שתי שניות נרדמתי.

התעוררתי מרעשים מכיוון המטבח. כן המטבח קרוב לחדר שלי ושל תבל.
בדקתי שתבל ישנה ויצאתי בשקט מהחדר.
נכנסתי בשקט למטבח.
ואז ראיתי אותו. הוא היה פצוע, כל הפנים שלו היו חבולות. הוא היה עצבני והחזיק סכין ביד. ועדיין היה הילד הכי יפה בעולם.
"ליאב, תניח את הסכין" אמרתי בזהירות והתקרבתי לאט.
"אסיף תתרחקי" הוא אמר וראיתי את העיניים האדומות מדמעות שלו.
"ליאב, מה קרה נסיך שלי?" שאלתי והרגשתי דמעות בעיניים שלי.
"אסיף תתרחקי" הוא אמר שוב.
"ליאב, תעזוב את הסכין" ביקשתי.
"למה לי להמשיך לחיות? אה? ההורים שלי חושבים שאני אפס מהלך, החברים שלי חושבים שאני רק מצחיק והילדה שאני אוהב, לא סופרת אותי ממטר" הוא גיחך צחוק רחמים וקירב את הסכין לורידים שלו.
"זה לא נכון, אתה מדהים ליאב, אני לא יודעת מה אני אעשה אם אאבד אותך" בכיתי בהיסטריה ואז נזכרתי שפאקינג שתיים בלילה.
"אין לי טעם לחיות אסיף, תאמיני לי שיותר טוב שם למעלה" הוא אמר.
"תפסיק ליאב, זה לא נכון, אל תעשה לי את זה" בכיתי.
לאחר כמה רגעים הוא פשוט התיישב על הרצפה. רצתי אליו בחיבוק.
"מפגר, הייתי מתה אם היה קורה לך משהו" בכיתי ונתתי לו מכה קטנה בחזה.
"אח.." הוא מלמל בכאב.
"סליחה" מיהרתי לתקן את הנזק.
חיבקתי אותו חזק, הראש שלו נמצא בתוך השקע שבין צווארי.
"מי עשה לך את זה?" שאלתי. התכוונתי למכות.
"זה משנה?" הוא שאל בלחש.
"כן" אמרתי.
"אבא שלי" הוא אמר.
התנתקתי מהחיבוק והסתכלתי עליו בהלם.
לא האמנתי שהורים מסוגלים לעשות את זה.
"אני לא יודעת איך הייתי ממשיכה הלאה בלעדיך" הודיתי ושמתי ראש על הכתף שלו.
"היית מסתדרת וממשיכה הלאה בדיוק כמו כולם" הוא אמר בקול שבור.
"לא.. הייתי מתה" אמרתי.
הוא ליטף לי את הלחי, מוחק את הדמעות, הסתכלתי על העיניים הירוקות והמרהיבות שלו.
התקרבנו לאט לאט.
הרגשתי את הנשימות שלו.
"אני אוהבת אותך ליאב" מלמלתי בשקט.
הוא הניח את היד שלו על הלחי, מעביר את המבט שלו מהעיניים לשפתיים.
התקרבנו יותר והתנשקנו.
זאת הייתה הנשיקה הכי מדהימה בחיים שלי.
היא הייתה עדינה ונעימה, כאילו מלטפת.
העברתי יד בשיער שלו.
סוף סוף ראיתי את ליאב באור אחר. אהבתי אותו תמיד.
אבל הוא היה משחק בבנות כמו גרביים והעדפתי לשמור ממנו מרחק.

●נקודת מבט של ליאב.
אם המכות הובילו לנשיקה איתה, הייתי מעדיף לקבל מכות כל יום.
היא הייתה הנשיקה הכי טובה שלי בחיים. אהבתי אותה.
כשהתנתקנו, הסתכלתי עליה. היא הייתה הבן אדם הכי יפה שראיתי. העיניים הירוקות שלה והנמשים שגרמו לי להתאהב בה..
היא חייכה אליי חיוך קטן.
"בוא נחבוש לך את הפצעים" היא אמרה ובאה לקום.
משכתי אותה אליי.
היא הסתכלה עליי.
"את התרופה הכי טובה לכאבים שלי" אמרתי לה ונישקתי אותה.