גיבורי אולימפוס. פרק 3

מייקל, נער בעל שער חום ועניים כחולות, אני,פיבי ושון נעמדנו על יד היער.
"הולכים?" שאל מייקל ועניו הכחולות נצצו, בליבי חשבתי כמה קפיאין הוא צרך.
רו חייך חיוך עצוב ואז התישב, כתפיו רועדות. לרגע חשבתי שהוא בוכה, אך כשהרים עיניו הן היו צלולות לגמרי.
שון התישב ליד רו והניח את ידו על כתפו של רו. "מה קורה?" רו רק נעמד בתשובה והלך עם ידיים בכיסים אל היער שנראה מפחיד מתמיד בעונה הזאת של השנה. \"אז… אחריו?\" שאלה פיבי ופניה האדימו, סימן שהיא מתרגזת מעט.
כששון ומייקל מיהרו לעבר רו, שהלך יותר עמוק ליער, אני שאלתי בחשש, "למה את כועסת? פיבי… זה על רו?" פיבי נאנחה ובעתה באבן שלידה. "את לא מבינה כלום." אני חייכתי לעברה ואז צחקתי. "אל תסתירי ממני דברים." פיבי חייכה ובעתה באבן שנייה. "לצערי רק רו תספר לך את הסוד."
"את אמרת 'תספר' והוא בן אז אומרים 'יספר'." תיקנתי את פיבי, והיא הנהנה במרץ.
הלכנו לאורך שביל מאפר, הוא נגרם בגלל משחקים חוזרים של תפוס את הדגל.
לאורכו של השביל צמחו שיחים ועצים גבוהים ויפהיפים. "רו אוהב עצים." אמרה פיבי ונאנחה.
אני יכולתי להבין כל אדם שאהב את היער הזה, הוא היה נפלא כל כך וקסום.
אי שם שמעתי קריאת צחוק.
היער הזה, במחנה החצויים, היה שונה מכל יער שראיתי אי פעם.
התחושה הייתה כיאלו שאתה הדלקת מזגן, הייתה רוח קלה וטמפרטורה יחסית נמוכה, כך שכולנו לבשנו מעילים. "לפני שנתיים, כשאת לא היית פה, כל חצוי שהיה פה נאלץ לעזור לכולנו להשמיד את כל המפלצות ביער. רו ביניהם, גם אני, זה היה מסוכן."
היה לי ברור שעכשיו עדיין יש כאן מפלצות, אבל הרבה פחות, כי ביער הזה הייתה תחושה שבכל רגע יכול משהו לקרות. בעצם זו הייתי רק אני ותחושותי.
לבסוף פיבי נזכרה סוף סוף לשאול אותי איפה כולם, "איפה שון, מייקל ו… ורו?"
אני נאנחתי. "נחפש אותם."
לא מצאנו אותם בכלל והגענו למחנה לבד, עצובות ומאוכזבות. "איפה כירון?" שאלתי נערה צעירה שזזה לאחור ברגע שאמרתי זאת, התנהגתי בקשיחות. "הוא לא כאן, אתם עיבדתם חצויים?" אני הבטתי בפליאה בעניי הטורקיז של הנערה. "איך ידעת?!" שאלתי והנערה כמעט נפלה לאחור, ושם, יש לציין, נחה לה חרב. "זהו סוד. ו… במקרה היה שם את רו?"
אני דחפתי את הנערה, לא על החרב. "למה כולם מסתירים ממני סודות?!"
הנערה קמה לאיטה והסתירה את הזרוע הימנית שלה מאחורי המעיל השחור שלה. "אני אחותו הקטנה."
כמה סודות מסתיר רו?