יורשת המפתח – פרק תשיעי (חלק א')

אמילי קפאה במקומה וסובבה את ראשה באיטיות אליו כשדמעות עדיין מציפות את עיניה, מראהו היה נראה מוכר לה. שיערו השחור והחלק זהר ועיניו הירוקות היו נראות כבודדות ועצובות למרות שהוא חייך.
"את בסדר?" הוא הוריד את ידו. אמילי סובבה שוב את פרצופה הצידה.
"את פצועה, מה קרה לך?" הוא התכופף עוד פעם והיא הסתכלה עליו בפחד.
"לא" היא אמרה בבהלה וניסתה לקום אך נפלה.
"ריין, הרגל שלה שבורה…" הוא אמר כשנעץ מבט ברגלה.
"צריך אז לקחת אותה אל האגם, אני לא יכולה לטפל בה פה" אמרה זאת עם השיער הכחול.
"אני יכולה לסחוב אותה" אמרה האחרת עם השיער הלבן, היא ריחפה לכיוון אמילי והתכופפה אליה. אז הזיזה את האצבע שלה ואמילי עלתה למעלה והתנתקה מהאדמה.
"לא תעזבו אותי!" החלה אמילי לצעוק וסובבה את ראשה אל העץ שראתה אותו כשהגיעה ליער. "אני צריכה להיכנס אל העץ! אמא שמה!" היא החלה לצעוק ולבכות יותר ויותר.
"זה בסדר" ניסה להרגיע אותה הגבר. "אנחנו נטפל בך ואז ננסה לעזור לך, טוב?" הוא הוסיף.
"לא, תעזבו אותי! אני יכולה להסתדר לבד!" אמילי המשיכה להתנער באוויר בצעקות.
"ליאון אם היא תמשיך ככה אני לא אוכל להחזיק אותה יותר" אמרה זאת עם השיער הלבן.
"בבקשה תירגעי, אנחנו רק מנסים לעזור" הגבר המשיך בניסיון להרגיעה.
"לא, תעזבו אותי!" היא המשיכה להתנער והבכי שלה גבר. הגבר נאנח והפיל את המקלות והעלים שסחב על הרצפה, על פרצופו לא הייתה כבר שום הבעת פנים. הוא הושיט אל פרצופה את ידו ונגע עם האצבע שלו במצחה. היא קפאה ואז איבדה את ההכרה, כשהוא הרחיק את האצבע על מצחה נשאר סימן אפרפר.
"יכולת לעשות את זה כבר קודם" אמרה זאת עם השיער הלבן, "אתה עדיין פוחד ממנו נכון? אם תתאמן מספיק תוכל להשתלט על הכוח שלך" היא הוסיפה. הגבר רק השפיל את מבטו ושתק.
******
שארנה שלחה במהרה את אחת הזרועות שלה אל הארו כשהיא עדיין עמדה עם החרמש שלה. הזרוע נעצרה כמה סנטימטרים ליד החזה של הארו, חיוך פסיכופתי קטן עלה על פניה.
"ישר ללב? אכזרית שכמוך… " היא אמרה וצחקקה מעט. הזרוע החלה להתנער והיה אפשר לחשוב ששארנה מנסה למשוך אותה אליה אך משהו מנע ממנה.
"הריי את יודעת, חרמשים הם רודפי צללים וטיפוסים אפלים כמוך" אמרה הארו והושיטה את הלהב אל הזרוע מהערפל השחור.
"מאיפה החרמש? הוא אפילו לא שלך!" אמרה שארנה בקול מפוחד.
"אני אגלה לך סוד" אמרה הארו ועיניה נעצו בשארנה. "אני פגשתי את אל השאול כשהוא ברח מהכיוון שלכם…הוא היה כה חלש" עיניה נהיו ערמומיות.
"את הרגת אותו?" שאלה שארנה.
"אולי ואולי לא" היא המשיכה באותו מבט, "אבל אני יכולה להגיד לך שזה כן החרמש שלו" היא אמרה ושארנה שתקה. אז נשמעה צעקה ממנה והיא צנחה על הרצפה, חצי מהזרוע שלה נעלמה על ידי החרמש והארו באיטיות נחתה על האדמה.
"עכשיו את תעני לי על כמה שאלות" אמרה הארו, "איך את מסוגלת להשתמש בכוח שלך אם אין לך גוף או קשר לעולם הזה?" היא המשיכה וכיוונה לעברה את החרמש שלה.
"ומה יצא לי מזה?" שאלה שארנה בקול רציני.
"אני אעשה את המוות שלך יותר קל" ענתה הארו ושראנה החלה לצחקק.
"כמה נחמדות יש בך" היא אמרה בעודה מצחקקת, "אבל את באמת חושבת שתנצחי צל?" צחוקה גבר והזרוע מהערפל גדלה עוד פעם לגודל שהייתה מקודם, היא קמה שוב פעם על רגליה ושלחה אל הארו את זרועותיה.
הארו הסתכלה על הזרועות שנעצרו עוד פעם ליד החזה שלה, "הרי ביקשתי ממך לענות לי על השאלה, לא כך?" אמרה הארו בכעס וחתכה גם אותן עם החרמש. שארנה החלה לצחקק והזרועות גדלו בחזרה.
"יעבור עוד קצת זמן וכולם יוכלו אז להסתדר בלי גוף לכמה חודשים ואז עוד פעם להשתלט על גוף חדש" צחוקה גבר.
"ואת" הסתכלה שארנה על הארו בעיניים מלאות בטחון, "את הרי כלום בלי החרמש, רק חותכת איתו את זרועתיי ומשתמשת בו כמגן" היא חייכה.
"אני לא רוצה לבזבז את כוחי עלייך אבל אם את רוצה" הארו הסיטה את מבטה וגיחכה, היא עטפה את החרמש במהירות ושמה אותו בחזרה אל גבה, אז בכל אחת מידיה הופיעה נוצה אחת, שחורה ומבריקה.
******
הנערה עם השיער הכחול עטפה את רגלה של אמילי במים מעורבבים בנוזל זהוב ומנצנץ.
"איך היא?" שאל הגבר כשהחזיק את ראשה של אמילי על רגלו וסירק את שיערה במסרק מעץ.
"תירגע ליאון, אתה יותר מידי דואג לגביה" צחקקה הנערה.
"ריין" הוא הסתכל עליה בעיניים רציניות.
"היא בסדר, היא בסדר" אמרה היא והתרכזה במים ששלטה בהם ממרחק על ידי ידיה, "מאיפה אתה מכיר אותה?" שאלה היא והסתכלה עליו.
"אני ראיתי אותה כמה פעמים בכפר שלי…עוד כשהייתי בן אדם. היא איבדה את הוריה כששדים תקפו את המקום" הוא הסביר.
"אז היא ילדה יתומה" נאנחה ריין.
"הבאתי עוד עלים" הגיעה אישה עם שיער לבן וקצר.
"תודה אנילי" אמרה ריין וחייכה אליה. פתאום אמילי פתחה את עיניה והסתכלה על האנשים שהקיפו אותה בפחד, היא ניסתה לקום אך לא הצליחה בגלל רגליה הפצועות.
"את עדיין פצועה, תנוחי" אמרה אנילי והושיטה לריין את העלים.
"עדיין לא אמרת איך קוראים לך" אמרה ריין וחייכה אליה, היא לקחה את אחד העלים והרחיקה את המים שהיו על רגליה של אמילי אל העלה, אז העלה ספג את כל המים והיא שמה אותו על רגלה של אמילי. כך עשתה עם שאר העלים ואז קשרה את כולם בכמה חוטים.
"אמילי" אמרה היא, "קוראים לי אמילי" היא חזרה על דבריה.
"ואני ריין וזאת אחותי הגדולה אנילי" היא הראתה על האישה עם השיער הלבן והקצר.
"ואני ליאון" צחקק הוא.
"אז, איך הגעת לפה?" שאלה ריין בחיוך.
"דרך עץ…" מלמלה בעייפות אמילי.
"בני אדם לא יכולים לעבור דרך עצים" צחקקה אנילי, "אלא אם…" היא הסתכלה על צווארה של אמילי בחשד וראתה שמה משהו מנצנץ. היא התקרבה כדי לראות מיותר קרוב והבחינה בחוט על צווארה ועליו תלוי משהו אך שמלתה הסתירה אותו.
"אמילי, מה תלוי על צווארך?" היא שאלה. אמילי הוציאה משמלתה מפתח זהוב ומנצנץ, עיניו של ליאון נפערו.
"עכשיו הכל מובן" צחקקה ריין.