ללא מעצורים-פרק 2

עכשיו אני מתחילה להבין עד כמה דפוקה יצאי שאני ככה כועסת עליו על המוות,ולא חושבת כמה קשה לו לאבד מישהו שהוא כמו אח שלו,וזה בכלל לא אשמתו זה הכל הרוצחים האלה אשמים!
אני חייבת להתנצל,אבל קודם לשטוף פנים מהדמעות.

הסתכלתי על עצמי במראה,הפנים שלי היו אדומות מבכי,שטפתי אותן קצת וזה עבר.
"חיים?" שאלתי כשירדתי לסלון שלהם,אבל לא היה שם אף אחד.
"הוא בחדר ישיבות" שמעתי קול מאחורי,הסתובבתי וראיתי את אותה ילדה שראיתי כשנכנסתי.
"איפה זה?" שאלתי והיא הצביעה על דלת ליד המטבח.
"תודה" אמרתי והתקדמתי לדלת.
"דרך אגב אני לורן" שמעתי אותה אומרת.
"קרוליין" אמרתי.
"שם יפה" אמר בחיוך,הסתובבתי והמשכתי לחדר.
"חיים" אמרתי ונכנסתי לחדרו,הוא ישב סביב השולחן הגדול שלו,עם עוד שתי אנשים,אחד ניראה בגילו והשני ניראה צעיר.
"לא לימדו אותך לדפוק בדלת?" שאל אותו נער בלי להסתכל עלי אפילו.
"לא,כנראה שהברזתי בשיעור הזה" אמרתי בהתחכמות,והתקדמתי לשולחן רק אז הוא הסתובב והסתכל עלי.
"ואו" אמר ובחן אותי מלמטה עד למעלה.
"קרוליין מתוקה תכירי זה יוסי חבר טוב שלי וזה עמית הבן שלו" אמר,אז ככה קוראים לו.

*עמית צרפתי- בן 18,מטר 80,שזוף חטוב,שיער שטני ועיניים חומות,קעקוע על העורף של עקרב.
100% אהבה עצמית,המוטו שלו אם לא תאהב את עצמך אף אחד לא יאהב אותך.
דלוק על הבת של חיים לורן,חיים בעד שהם יהיו ביחד,אבל הוא מפחד לפגוע בה,בינתיים הוא שומר עליה מרחוק.

"הי" אמרתי ביובש.
"רגע,זאת לא הבת של." אמר יוסי,ונעצר.
"כן" אמר חיים.
"טוב חיים אפשר אותך ל 2 דקות?" שאלתי,הוא הנהן ובא אחרי לצד.
"קרה משהו?" שאל בדאגה.
"כן,זאת אומרת לא..פשוט רציתי להתנצל על איך שהתנהגתי,האשמתי אותך אבל עכשיו הבנתי שאתה לא אשם במוות שלו אלה הרוצחים" אמרתי.
"זה בסדר,זה ברור מאליו שתאשימי כל אחד במוות" אמר מנחם אותי.
"כן,טוב אבל אל תצפה לחיים קלים איתי" אמרתי וקרצתי לו.
"מהרגע שנולדת ידעתי שאת תיהיה ילדה פלפלית" אמר צוחק וחיבק אותי.
"טוב אני ילך לעשות סיור בארמון שאתה קורא לו בית" אמרתי ויצאתי לסיבוב.
אחרי חצי שעה שחקרתי את הבית חזרתי לחדר.

"אז בת כמה את?" שאלה אותי,לירן הזאת.
"מה את עושה כאן?" שאלתי אותה,כשנכנסתי לחדר וראיתי אותה יושבת על המיטה שלי.
"מחכה לך" ענתה בפשטות.
"לירן מה את רוצה?" שאלתי לא מבינה,היא ניראת לי עלוקה.
"זה לורן" תיקנה אותי.
"מזה משנה" מלמלתי.
"למה אני אמורה להכנס לחדר שלי ולמצוא אותך בו?" שאלתי בהרמת גבה,כן אני לא בנאדם חברותי.
"זה הבית שלי" אמרה.
"מהיום גם שלי" החזרתי לה.
"חשבתי שאני יוכל להסתדר איתך מסתבר שלא" אמרה ויצאה מהחדר.
"ברוך שפטרנו" מלמלתי והתקדמתי למקלחת.

"קרוליין" שמעתי מישהו קורא לי מבחוץ ודפיקות על הדלת.
"מה?" שאלתי בחוסר סבלנות ופתחתי את הדלת,מולי עמדה אותה אישה שנתקעתי בה כשבאתי.
"רק רציתי להגיד לך שיש לנו היום ארוחה משפחתית בשעה 20:00" אמרה בחיוך.
"אוקי" חייכתי גם,היא דווקא נחמדה.
"תגידי את המטפלת בבית הזה?" שאלתי,מי היא עוד יכולה להיות אם לא המטפלת?
"לא" גיחכה.
"אני אישתו של יוסי" אמרה בחיוך.אוי שכחתי מהאופציה הזאת..
"אוי סליחה" אמרתי מובכת.
"זה בסדר" אמרה.
"טוב אני ילך להכין את האוכל לערב" אמרה בחיוך וירדה למטה.
בינתיים נכנסתי למקלחת,פתחתי את זרם המים ויחד איתו נפתח ברז הדמעות
נזכרתי באבא,שהוא תמיד אמר לי "אל תראי חולשות,ברגע שאת מראה חולשה אנשים פוגעים בך".
ואני כרגע הראתי חולשה,אבא שלי זה החולשה שלי.
זהו אני מתאפסת על עצמי! אין יותר דמעות,אני הולכת למצוא את הבני זונות שרצחו את אבא שלי,אני ידאג שהם יהיו מתחת לאדמה בידיוק כמוהו.
יצאתי מהמקלחת ראיתי שכבר 4,לבשתי אוורול שחור פשוט לבית,וירדתי לעזור לנטלי עם הבישולים.

נקודת מבט של לורן:
"היא כלכך אגואיסטית,ומתנשאת" התלוננתי לעמית על לוריאן,או איך שלא קוראים לברבי הזאת.
"מי?" שאל וסוף סוף הזיז את המבט מהאייפון שלו.
"לוריאן" אמרתי.
"מי זאת?" שאל לא מבין.
"החדשה,הברבי" אמרתי.
"את מתכוונת לקרוליין" אמר בחיוך.
"שיהיה" אמרתי.
"היא מעצבנת" הוספתי.
"אבל כוסית" אמר בחיוך,מעצבן!
"אני שופכת לך את הלב שאני עצבנית ואתה אומר לי שהיא כוסית?" צעקתי.
"יאלה אם את במחזור אל תוציאי את העצבים שלך עלי" אמר והלך.

"יופי תלך,שכולם ילכו" אמרתי עצבנית ונשכבתי במיטה.
אני רגילה להיות הבת היחידה בבית! הנסיכה של הבית,מה הקרוליין הזאת נפלה עלינו פתאום?!
"מתוקה תרדי עוד שעה וחצי לארוחה" אמא אמרה לי.
"סיימת כלכך מהר את כל הבישולים?" שאלתי בשוק היא תמיד מבשלת עד העשרים דקות האחרונות.
"כן קרוליין עזרה לי" אמרה בחיוך ויצאה,עוד פעם קרוליין?!
"נמאס לי ממנה" צעקתי בתיסכול לחדר,וניגשתי לארון לבחור בגדים.
לבשתי שמלה פרחונית מתנופפת,מרחתי אייליינר ואודם סגול,כן אני אוהבת צבעים שונים,נעלי עקב לבנות וירדתי למטה,ראיתי את כולם ישובים סביב השולחן חוץ מקרוליין הזאת ואלעד.
"אבא איפה אלעד?" שאלתי.
"הוא יגיע מחר" אמר,ופה כבר הבנתי שהוא במשימה.
"נו אני רעבה" אמרתי והתיישבתי בשולחן.
"חכי מחכים לקרוליין" אמרה אמא,שוב פעם קרוליין?!
"טוב שנזכרת" אמרתי בזלזול,כשהיא ירדה במדרגות.
"לורן" אבא נזף בי.גילגלתי עיניים ונעמדתי לקידוש.