Don't Go – ויק וקלין. ~פרק 1

-נקודת מבט; קלין–
*צלצול*
בזמן שכולם יצאו בסערה מהכיתה לקפיטריה, אני חיכיתי בכיתה.
כשהכיתה הייתה ריקה, לקחתי נשימה ארוכה, ויצאתי.
ידעתי שהולכים להציק לי עכשיו. כי אני הילד החדש.
והשמועות. השמועות שהרגתי מישהו. שוב.
..לא שאכפת לי מזה. אבל אנשים צריכים לדייק.
~~~
-נקודת מבט; ויק–
לחישות. לחישות זה הדבר היחיד שאני שומע.
"..הילד החדש..מסתורי..מתבודד.." כל אלה לא עניינו אותי. זה רק שמועות, הם אף פעם לא נכונות.
"..רוצח."
גופי קפא למשמע המילה הזאת.
"ר-רוצח..?" שאלתי.
"כן!" מייק, אחי, אמר אולי קצת יותר מידי בהתרגשות.
"זה כל כך מגניב ויק! אתה יושב ליד רוצח!!" הוא אמר.
"מגניב?! מה מגניב בזה?!"
הם צחקו על הטון המפוחד שלי.
טוני פתח את פיו כדי לדבר, אבל אז קלין נכנס לקפיטריה.
בבת אחת נהייתה דממה.
הוא לא יצר קשר עין עם אף אחד, לקח מגש וישב לבד.
כולם פחדו מידי מכדי לשבת לידו.
…קצת ריחמתי עליו. אבל זה לא היה נראה כאילו אכפת לו.
חזרתי לעניינים שלי.
~~~
-נקודת מבט; קלין–
סרקתי את הקפיטריה כדי למצוא מטרה קלה.
אני מתכוון, זה או שאני יציק למישהו, או שמישהו יציק לי.
ואני מעדיף את האפשרות הראשונה.
עייני נלכדו על הילד הקטן והשברירי..'ויק'.
הוא המטרה המושלמת. הוא לא נראה כמו מישהו עם נטיות אובדניות, כך שאם אני יציק לו הוא לא יתאבד או משהו.
..אני מקווה.
~~~
-נקודת מבט; ויק–
~סוף יום~~
עשיתי את דרכי למכונית, כדי לחזור הביתה.
בניגוד לקבוצה הענקית של כולם, קלין עמד בצד.
לקח לי כמה שניות להבין שהוא מסתכל עליי. ולא מסיט את המבט.
אחרי כמה דקות של נעיצת עיניים מביכה, נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע.
~~~