נמר השלג -פרק עשרים ושבע

התחלתי ללכת במורד השביל. ידעתי שעדיין מוקדם בשביל ראיום, ושאם אני אהיה מספיק שקטה הוא לא ישמע אותי מתעוררת.
למרות שעבר הרבה זמן אני עדיין זוכרת את הדרך כאילו עברנו פה אתמול. אבא הסביר על כל מיני צמחים ועל התפקידים השונים של האנשים הגרים בכפר.
כעבור עשר דקות הגעתי לאזור מיושב. האנשים הסתכלו עליי ועל השביל שמאחורי והתחילו לדבר ביניהם בשפתם. לא נתתי לזה להטריד אותי והמשכתי קדימה. כמה נשים נחמדות עצרו וכיוונו אותי לעבר הנמל הקרוב ונתנו לי שרשראות עם חרוזים בחינם. ענדתי אותם והודתי להן, והתחלתי ללכת לכיוון שהן הראו לי. בתי הקרקע הגבוהים נגלו לעיניי ואני מהירתי להאיץ את צעדיי. כשעצרתי לשתות ולאכול מעט הבנתי שגם אם אחפש את האיש האדיב שישנו אצלו, אני איני זוכרת את שמו. במשך כמה רגעים ניסיתי למצוא פתרון עד שלבסוף החלטתי שאנסה למצוא את ביתו לבדי.
בערך בצהריים כבר הייתי באזור הנמל. כל הכרכרות שהיו שם היו דומות, כך שלא הצלחתי לזהות אם הכרכרה שאנחנו הגענו איתה עוד כאן או שהיא כבר חזרה הביתה. הערב החל לרדת. למזלי מעיל הפרווה עוד היה עליי כך שהוא שמר על חום גופי מפני הקור של הערב.
מישהו נעצר מולי והתחיל לדבר איתי, אך לא הבנתי מילה ממה שאמר. "מצטערת, אני לא מבינה," ניסיתי להסביר לו באנגלית איטית. "אתה יודע אנגלית?" הוא העלה על פניו מבט מתרכז. "אני – את לעזור?" אמר באנגלית עילגת. לקח לי כמה שניות להבין שהוא שואל אם אני צריכה עזרה, ומיד מיהרתי להסביר לו שאני מחפשת בית של מישהו, אך הוא לא הבין את רוב המילים שאמרתי לו. רעיון צץ במוחי. "מוזיקה, אתה להכיר מישהו שעושה מוזיקה?" ניסיתי כמה שאפשר לדובב את האנגלית שלי לשלו, וזה עבד. הוא תפס בידי לפתע והחל להוביל אותי בין הסמטאות הקרובות, עד שנעצר מול אחד הביתים. "ג'ק, מוזיקה." הוא אמר. הוא הביט בי וחייך חיוך רחב ומעט חסר שיניים, נופף בידו, והלך. נעמדתי על מפתן הדלת. 'על החיים ועל המוות' חשבתי לעצמי ונקשתי בדלת בזהירות. איש לא ענה לי אך בפעם השנייה שמעתי קול צעדים מתקרב מתוך הבית. מולי נגלה נער גבוה, ולא הורי, אך הדבר שגרם לי לזהות אותו ולקפוץ עליו בשמחה היה דווקא שערו הבלונדיני. "שי!" הוא לא זיהה אותי בהתחלה (וגם לא הבין מדוע נטלת עליו נערה צעירה ככה פתאום) אך כעבור שנייה הוא קרא בשמי. "נאי? כן זאת את, נאי!" הוא אימץ אותי לחיבוקו ואני חושבת שעוד רגע הייתי פורצת בבכי. אני כל כך שמחה שאני לפחות לא אהיה לבד במקום הזה.
"מה את עושה כאן?! את יודעת כמה ההורים שלך היו מודאגים?! בחיי, הם לא הספיקו לחפש אותך בכל ההר ההוא, והם בכלל חושבים שאת מתה!" הוא צעק עליי פתאום והחזיק בכתפיי. הבטתי בו בעיניים פעורות. "ראית את ההורים שלי?" מבלי לשים לב דמעות התחילו לזלוג מעיני. בכיתי כל כך הרבה בזמן האחרון, שכבר חשבתי שאני לא אוכל לבכות שוב לעולם. מבטו התרכך הוא חיבק אותי שוב. "הם הגיעו לכאן אתמול בלילה ודיי הפחידו את אבא שלי בתקתוקים החזקים שלהם באמצע הלילה. אחרי שהם הסבירו לו מה קרה הוא ישר התארגן ויצא לעזור להם לחפש אותך." אנחה קטנה נפלטה מפיו. "אמא שלך ניחשה שלא תזכרי את שמו של אבי, ובטח לא תדעי לאן ללכת, אז הם חושבים שאת אבודה במקום כלשהו פה." 'אז הם לא חזרו מאתמול בלילה, הם וודאי עדיין מחפשים אותי' חשבתי. "שי, אני צריכה את עזרתך." אמרתי לו. "יש כאן במקרה משהו ששיך לאמי או לאבי?" הוא גמגם מעט ונכנס חזרה לבית, וכעבור כמה דקות יצא עם אחת החולצות הגדולות של אבי. "זה יעזור?" הוא שאל בתמיהה. משכתי אותו החוצה מין הבית. הוא מלמל כמה דברים לעברי אך לא שמעתי אותם בגלל הרעש מסביב. הובלתי אותו בדרך שבה הגעתי לכאן ונעצרו מול השביל שהוביל חזרה להר. "והוו והוו מה את עושה? למה את רוצה לחזור לשם?" הוא קרא ושיחרר את ידו מידי. "השארתי את חבר שלי מאחור. הוא יכול לעזור לי למצוא את ההורים שלי מהר יותר, רק הייתי צריכה משהו ששיך להם." הסתובבתי לאחור והבטתי בו בעיניים מתחננות. "אני לא יכולה לעזוב אותו, ואני צריכה שתהיה הדובר שלי ותמנע מאנשי הכפר כאן להרוג אותו."
"החבר שלך?… להרוג אותו? מה?…" הוא התבלבל. כיווצתי את פי ושרקתי את השריקה הכי נקייה וצלולה שיכולתי. היא נשמעה כמו צליל כינור קצר. התחלתי להסביר לשי בקצרה איך הצלחתי לרדת מההר ועל האיש הנחמד שעזר לי למצוא את הבית שלהם. הוא הקשיב בשקט וספג את כל מה שאמרתי לו, עד ששאל לבסוף, "אז מה אנחנו עושים כאן עכשיו?"
חייכתי. "אנחנו מחכים לראיום כמובן. הו ואל תדאג, הוא מאוד חברותי." אמרתי, וישר איך שסיימתי לדבר, שאגה רמה הדהדה ברחבי העמק.