” i’m beautiful in every single way”… – פרק 23

נ.מ מאי –
"לאן נוסעים?" שאלתי את סיגל. לפני חצי שעה היא אספה אותי מהביהס, אין לי מושג לאן אנחנו נוסעות.
"את תראי, אבל לפני שנלך אני רוצה להראות לך משהו. אני בטוחה שתאהבי את זה…" היא הסתכלה עליי מהמראה הקידמית שברכב כי התיישבתי מאחורה, הייתי צריכה להחליף את החולצה של הביהס.
השענתי את הראש שלי על החלון וניסיתי בפעם המיליון להתקשר לנועה.
היא לא ענתה.
"אני שנייה יורדת לחנות וחוזרת, להביא לך משהו?" סיגל שאלה אותי שעצרנו בתחנת דלק.
"לא, תודה." עניתי לה. שיחררתי את החגורה ויצאתי לשאוף אוויר בחוץ. אני לא סובלת נסיעות ארוכות, יש לי בעיה של בחילות תוך חמש דקות נסיעה אפילו.
"סיס איפה את?" יובל התקשר אליי ושאל.
"למה?" שאלתי בחזרה .
"כדי לראות שהאוזניים שלי לא הוזות, נו איפה את?" הוא שאל עוד פעם.
"סיגל לקחה אותי ל…" אמרתי והוא קטע אותי.
"אני אמרתי לך, אתה סתם לא מאמין .. " שמעתי את הקול של אבא שלי ברקע.
"מי זה אבא?!" שאלתי.
"כן התחלתי לעבוד אצלו, הוא סיפר לי שהלכת עם סיגל הייתי בשוק .." הוא אמר וצחק. אבא הוא הבעלים של המפעלים הכי גדולים בכול רחבי הארץ של ייבוא מוצרים מחו"ל.
"יופי דביל, התקשרת בשביל לצחוק עליי?" אמרתי. שנינו יודעים שהקשר שלי ושל סיגל הוא לא הכי טוב שיש.
"כן, בעיקר."הוא אמר וצחק ושמעתי שגם אבא שלי צחק איתו ביחד.
"אבא גם אתה?" שאלתי בהלם.
"לא מה פתאום …אני ניחנקתי פה מהשתייה." הוא ענה לי וזייף השתעלות.
"כן בטח." אמרתי בזילזול.
"סתם צוחקים חיים שלנו אנחנו גאים בך, רק תחזירי לנו אותה בריאה ושלמה כן?" הוא אמר והעלה בי חיוך.
"אבא אוהב אותך ילדה שלי, ואם תתנהגי יפה היום אני אשלח את אחיך לסדר לך את החור ברשת שבחלון כבר היום .." אבא אמר.
"למה לא, לא מספיק אני הסנג'ר שלך פה .." יובל אמר לאבא שלי.
"באמת איך הסתדרת אתמול עם הגוק, איפה ישנת בסוף?" יובל הוסיף ואמר. הוא אמר את זה בכוונה רק בגלל שהוא הולך לסדר לי את הרשת, ילד חרא.
"ישנתי ב…בחדר של עדן, כן עם ה.. עדן." אמרתי מנסה למצוא תשובה מהירה שהיא לא כוללת את רון.
"הא באמת כי עדן אמ.."
"טוב אני חייבת לנתק ניגמרת לי הסוללה, ביי אוהבת אותכם." אמרתי וניתקתי תשיחה.
עם אבא יגלה שלא ישנתי בבית אתמול והייתי אצל רון זה היום האחרון שלי חיה.
עליתי לרכב בחזרה וסיגל המשיכה לנסוע.
הגענו למין סטודיו כזה, סיגל עצרה את הרכב ויצאה ממנו, עשיתי כמוה ויצאתי גם כן.
"מה זה פה?" שאלתי אותה שניכנסנו לסטודיו.
"ברוכה הבאה לעבודה שלי, פה זה הבית השני שלי, פה בעצם מתרחשת כול העבודה הקשה." היא אמרה. ניזכרתי. שתקתי, ידעתי שאם אני יוציא מילה מהפה אני לא אעמוד בזה.
"כול העבודה על התכשיטים מתרחשת פה. אני ו…אימא שלך זיכרונה לברכה העברנו פה ימים ולילות, חלקנו ביחד ימים של השראה וכאלה פחות." היא אמרה תוך כדי שהיא מראה לי תכשיטים מהשולחן עבודה שלה. כאלה שניראה שלא נגעו בהם מאז שהיא מ.. מאז התאונה.
"זה היה הכיסא שלה, היא אהבה אותו נורא, הוא היה איתה מהרגע הראשון שפתחנו את הסטודיו הזה." היא אמרה לי כשהתיישבתי על הכיסא.
אני זוכרת אותו.

*פלאשבק*
"דיי להסתובב מאי יהיה לך סחרחורת .." אימא אמרה לי.
"טוב מה השאלה הבאה?" היא שאלה תוך כדי שהיא מודדת לאיזשהי דוגמנית שרשרת.
"טוב, השאלה היא: האם את את מגשימה חלום ילדות שלך בעבודה הזאת?" שאלתי אותה עוד שאלה מהשאלות שביקשו מאיתנו לשאול את ההורים לגבי העבודה שלהם.
זה עבודה שביקשו מאיתנו לעשות בביהס.
"מגיל קטן אני הייתי משחילה לתוך חוטים צדפות וחרוזים קטנים והייתי עושה מהם שרשראות או צמידים .."
"היי כמוני!" קטעתי אותה ואמרתי בשמחה.
"כן בדיוק כמוך. וכשפתחתי זאת אומרת פתחנו אני וסיגל את העסק הזה זאת הייתה הגשמת חלום קטן שלי והדבר הכי מאושר השני שקרה לי בחיים." היא ענתה לי וניגשה אליי
"ומה הדבר הראשון?" שאלתי אותה.
"את אוצר קטן שלי, ואחים שלך גם כן." היא ענתה לי והושיבה אותי עלייה.
"אבל אני הכי הכי נכון?" שאלתי אותה והיא הידקה את החיבוק שלה ודיגדגה אותי בבטן.
"ברור יפה שלי אבל ששש לא לגלות." היא אמרה לי.
"מבטיחה." אמרתי כשאני מפסיקה לצחוק מהדיגדוגים שלה.
"תביאי לי נשיקה." היא אמרה לי. נתתי לה נשיקה בלחי.
אני אוהבת את אימא שלי וגם את אבא, אבל יותר את אימא
כשאני יהיה גדולה אני רוצה להיות בדיוק כמוה.
"יום אחד גם אני יוכל לבוא ולעבוד איתך פה?" שאלתי אותה וסיבבתי את שתיינו על הכיסא .
"בטח את תבואי לעבוד איתי בחופשים וכשתהיי גדולה, נכין ביחד שרשרת לבת מצווה שלך יהיה לנו כיף ביחד." היא ענתה לי.
*סוף פלאשבק *

"כן אני זוכרת אותו…" עניתי לה וקמתי ממנו, יותר מידיי זיכרונות.
"מי הכין את זה?" שאלתי את סיגל כשראיתי צמיד זהב דק עם פנינים קטנות עליו בחלק הקדמי שלו.
"זאת הייתה היצירה האחרונה שלי ושל אימא שלך…" היא אמרה בחיוך שמח שהפך לחיוך עצוב ודמעות.
"אני מצטערת." היא מילמלה וניגבה את הדמעות עם נייר.
"זה בסדר…" אמרתי לה וליטפתי לה תגב כשאני מנקה במהירות דמעה קטנה שחמקה מעיניי.
"אני רוצה שתיקחי אותה." היא אמרה לי.
"מה?.." הופתעתי מהתגובה שלה.
"אני רוצה שתקחי אותה אימא שלך תהיי מאוד שמחה אם תלבשי את זה, פה זה סתם יושב ."
"אני לא יודעת…" בכול זאת אני רואה שזה משהו מאוד חשוב לה אני לא רוצה להרוס את זה.
"בבקשה." היא אמרה בקול שקט. לא יכלתי לסרב לה, הנהנתי בראשי והיא ענדה לי אותה על היד הסתכלה עליי וחיבקה אותי. אז נתתי לעצמי להישבר ולתת לסכר של הדמעות להיפרץ.

נ.מ נועה –
קמתי בשתיים עשרה עם עיניים נפוחות מבכי ושינה, קמתי לעבר המקלחת הורדתי את הבגדים מאתמול שנירדמתי איתם וניכנסתי להתקלח.
אני רק ניזכרת באתמול והעיניים שלי מנצנצות. הוא לא נתן לי להסביר לו אפילו מה קרה.
זה לא יגמר ככה. הוא ישב ויקשיב לי גם אם אני יצטרך לאזוק אותו.
אני אוהבת אותו, והוא הדבר היחיד השפוי שיש לי כרגע, אני צריכה אותו.
יצאתי וראיתי את הפלאפון שלי מהבהב, ניגשתי אליו וראיתי את כמות ההודעות והשיחות שקיבלתי. אף אחת לא הייתה ממנו. אין לי כוח להתמודד עם זה עכשיו, החזרתי את הפלאפון לשידה והלכתי להתלבש.
ירדתי למטה וראיתי מכתב שאימא השאירה לי על המקרר, בלי לקרוא פשוט קימטתי וזרקתי לפח. לא עניין אותי מה רשום שם, כלום!
הטלפון בבית צלצל לא עניתי וחיכיתי שזה יגיע למשיבון.
"היי נועלה זאת מירי המורה למתמטיקה, רק רציתי להזכיר שיש היום מאחת וחצי עוד שעתיים מתמטיקה. מי שלא יגיע זה עשר נקודות פחות במתכונת הבאה והיא האחרונה.
מקווה לראותך." רק זה חסר לי עכשיו. כול התוכניות שלי לשבת כול היום ולהיעלם מהעולם ליום אחד לפחות התבטלו. עליתי למעלה בחזרה כדי להחליף לבגדים לביהס.

נ.מ ליאור –
שעה שאני רק מסתכל על הפלאפון ומחכה לשיחה ממנה, הודעה משהו. אבל כלום.
ולחשוב שבאתי לביהס כי חשבתי שהיא תבוא.
אני משתגע רק עולה לי התמונה של המזדיין הזה שהיה איתה בראש והעצבים עולים לי.
החזרתי את הטלפון לכיס וירדתי מהמשענת של הספסל למטה.
"מי זה? אין לי כוח לשטויות האלה…" אמרתי. מישהו כיסה לי את העיניים עם הידיים.
רגע יש מצב זאת נועה?! בבקשה שזאת היא.
"זאת את נועה?" שאלתי בחשש.
"המממ .." היא אמרה כן. הרגשתי נשיקות קטנות על הצוואר שלי צמרמורת עברה לי בגוף. התרגשתי כמו מטומטם.
היא התיישבה עליי כשהידיים שלה עדיין מכסות לי את העיניים ונישקה אותי.
"אני אוהבת אותך…" היא אמרה והורידה את הידיים מהעיניים .
נהיה לי שחור בעיניים, פאק פאק פאק ! הקמתי אותה ממני וראיתי את נועה עם המבט הכי מאוכזב שראיתי בחיים שלי. היא פשוט ברחה משם.
ירביי איזה ילד מפגר!
"מאיפה נפלת עליי עכשיו, מאיפה כוסעמק!" צעקתי עלייה.
"למה אמרת שאת נועה למה?! אינעל אבוק!" המשכתי לצעוק כול העצבים שלי יצאו בשנייה .
"כי קוראים לי נועה אידיוט! חשבתי שתשמח מה אתה צועק?!" היא צעקה עליי בחזרה.
עוד אחת שחייה בסרט.
"מה לעזאזל גרם לך לחשוב שאני אשמח מה מה?!?!" אמרתי בנוקשות ובעצבים עצורים.
"כולם בביהס אומרים שניפרדתם, ואתה שוב רווק, הרווק הכי אהוב עליי. זה נכון?" היא אמרה. ביהס מזדיין. כול הביהס הזה חי על שמועות זה לא אמיתי כבר.
"לכי כוסאמק!" אמרתי וניסיתי לתפוס את נועה בפלא.
איזה טעות אני לא מאמין.