הפנמייה-פרק 6

"מפתח?"שאל כשהגענו לכניסה של החדר שלי.
"מה?אה המפתח?השארתי אותו בחדר אני חושבת שסרינה לקחה מפתח כשיצאה מהחדר",אמרתי,מצפה שעכשיו הוא לא יצטרך ללכת והוא יצטרך להשאר איתי עד שיחזרו,"אפשר ללכת לחדר שלך…".לא הבנתי למה אני נלחצת מהשאלות האלה,ממתי אני נלחצת מבנים? לקח לו כמה שניות לחשוב על זה ובסוף ענה "בסדר,נחזור ב6 כשהם יסיימו את האימונים".
הלכתי אחריו ולא הצלחתי לעמוד בקצב שלו "תאט את הקצב אני לא הולכת לרוץ עכשיו",הוא שוב חייך את החיוך הקטן והמדהים הזה,שבקושי מבחינים בו,ואני נשבעת,שאם החיוך הזה משפיע עלי כל כך שהוא גורם ללב שלי לפעום מהר יותר מהפעימות הרגילות שלי כאני נמצאת ליידו,אני מפחדת לגלות מה יעשה לי חיוך אמיתי שלו.
הוא האט את הקצב בשבילי,הגענו למבנה קטן,שנראה כמו בית של יחיד,"אתה גר כאן?למה יש לך כאן בית מבודד ורחוק מהפנמייה?".
"הפנמייה שייכת לאבא שלי,אני ביקשתי בית לבד ורחוק,נתנו לי בית לבד ורחוק."הוא אמר תוך כדי שהוא מוציא את המפתח מהכיס שלו,ואני מנצלת את ההזדמנות כדי להסתכל עליו בלי חולצה.
נכנסו ביחד לבית שלו,הדירה לא הייתה גדולה ולא הייתה קטנה,היה רק סלון עם טלוויזיה מול הספה,מטבח קטן,חדר שירותים וחדר שינה.
"אני יכולה להכנס להתקלח?אני מסריחה" האמת שזאת לא הסיבה היחידה שרציתי להתקלח אצלו,המחשבה שאני אתקלח במקלחת שהוא מקלח בה כל יום והוא נמצא מרחק כמה מטרים ממני,עוררה את רצוני להכנס למקלחת שלו.
"לא.כשתחזרי לחדר שלך בשעה 6 תוכלי להתקלח,בינתיים את רק תשבי על הספה ולא תלכי לשום מקום שהוא לא הסלון".
"אתה רוצה להגיד לי שאנחנו נשב כאן כל היום ונצטרך להריח את הריח המסריח שלי בזמן שאני לבושה בלבוש מינמלי?" אהבתי את התירוץ שלי וידעתי שיהיה לו קשה להגיד לא מאחר ואני צודקת.
"לבוש מינימלי?רגע את..את רוצה שאני אביא לך בגדים?בגדים שלי?" הוא שאל ולא הצלחתי לפענח את הבעת פניו,אם הוא מתנגד לרעיון הזה או שואל רק בשביל לדעת.
"זה אומר שאתה מסכים?בבקשה" אמרתי והוספתי פרצוף מתחנן.
"תכנסי" הוא אמר לא מרוצה,צעדתי לקראת המקלחת,מרוצה מעצמי, "ונואל" הסתובבתי "זה רק בגלל שאת מסריחה" הוא אמר,רציני, צחקתי ונכנסתי למקלחת,בהיתי בהשתקפות המאושרת שלי במראה,
תוהה למה שון מצליח להשפיע עלי בצורה הזאת,מחייכת לעצמי,ולאט לאט מורידה את הבגדים,בין כל בגד לבגד מסתכלת על ההשתקפות המאושרת שלי במראה,ולעזאזל.אני לא יודעת למה אני כל כך מאושרת.
אחרי שהורדתי את כל הבגדים פתחתי את הברז כדי לשטוף את הפנים,לעורר את עצמי,הייתי כל כך מעופפת ששכחתי לרגע שאני עוד שנייה נכנסת למקלחת.ובמקלחת יש מים.
פתאום הדלת נפתחה קצת וישר קפצתי עליה כדי שלא תפתח. "מה אתה עושה??" צעקתי לשון.
"לא נכנסת?שמעתי את הזרם של המים ורציתי להכניס את הגדים שהבאתי לך"הוא אמר ספק מתנצל ספק מרוצה.
"לא טיפש שטפתי את הפנים,פתחתי את הדלת שכל הגוף שלי מאחוריה ורק היד והראש שלי רואות את שון,לקחתי ממנו את הבגדים,שהיה ביניהם רק חולצה לבנה גדולה ובוקסר,
משום מה לא הפריע לי שאני אהיה בלי חזייה,ועם חולצה לבנה שיכול להיות שתהיה שקופה,הרגשתי בטוחה איתו וסמכתי עליו שלא יסתכל.
שיצאתי מהמקלחת רציתי את שון יושב על הספה,עם ג'ינס שחור וחולצה שחורה צמודה שמבליטה לו את שריריו.
התיישבתי ליידו,הוא כאילו לא ראה אותי והמשיך לצפות בטלוויזיה,מתעלם.
אני לא רגילה שמתעלמים ממני,למעשה אני רגילה לקבל תשומת לב מבנים,אבל אני זאת שדוחה אותם,אבל כשהוא לא נותן לי את התשומת לב הזאת,זה גורם לי לרצות יותר.
שמתי את הראש שלי על החזה שלו,שהיה מוצק ושרירי,לא יכולתי לראות את מבטו,שבטוח היה מופתע,צפיתי בתכנית היריות הזאת ששוו צפה בה,אבל זה בהחלט לא מה שעניין אותי.
שון אפילו לא זז מילימטר,כאילו לא הרגיש שהרגע שמתי עליו את ראשי.
יכולתי להרגיש את פעימות ליבו,הן היו סדירות ורגילות,בהחלט לא כמו הפעימות שלי איתו,
"שון?" שאלתי וקמתי כדי להסתכל בפניו,"אתה יודע למה באתי לכאן?"נלחצתי מהשאלה הזאת,אבל הייתי חייבת לדעת,התפללתי בליבי שיגיד לא,אני לא רוצה שהוא ידע ואני לא רוצה שאף אחד ידע.מאז שזה קרה לא הצלחתי לדבר על זה עם אף אחד,תמיד שעלה הנושא אני התחלתי לגמגם ולבכות.
הוא הסתכל עלי ושתק כמה שניות,המתח הרג אותי.
"כן,אני יודע שרצחת מישהו".