אנונימית
מקווה שאהבתן :)

האקדמיה לאומנויות – הקדמה+ פרק ראשון

אנונימית 07/06/2014 762 צפיות 2 תגובות
מקווה שאהבתן :)

אז ככה אני מצטערת שנטשתי אבל זה בגלל תקופת הלימודים העמוסה אז לא היה לי זמן לכתוב. אני חושבת לא הכי אהבתן את הסיפור הראשון אז אני כותבת סיפור חדש ואם תרצו אני ימשיך את הקודם . טוב אז כאן נגמרו החפירות תהנו :)

-הקדמה- (הסיפור עם 1D)
היי אני סיילו בת 19 מנוי ג'רזי אני נולדתי שם כבת יחידה אך ההורים שלי נולדו בישראל ויצא לי לבקר שם מידי פעם, יש לי שיער חום חלק טבעי ארוך, אני שזופה מאוד , מלאה במקומות הנכונים עם עיניים בצבע ירוק בגוון דבש כולם אומרים לי שאפשר להסתכל על העיניים שלי שעות ויהיה קשה לעזוב אבל אני לא מאמינה להם. חברה הכי טובה? ירין צרפתי בלונדינית עם עיניים בצבע כחול , אפור היא באה מישראל ועכשיו אנחנו גרות יחד. יש לי הרבה כסף מאבא שלי הוא כל הזמן בעבודה שבקושי יש לי זמן לראות אותו ואמא שלי נפטרה כשהייתי בת 5 לא הכי התחברתי אליה אבל המוות שלה עדיין קשה. אני יודעת לשיר אני חושבת יפה אני כותבת לעצמי שירים, רוקדת ברייקדאנס , וממש לא מזמן התחלתי ללמוד לגלוש ואני מצליחה . אהבה ? מאז עידן בן חמו אני לא רואה בעיניים ובונה לעצמי מיליוני חומות . הסיפור האמיתי שלי התחיל לפני כמה ימים שאיש זר לחלוטין ראה אותי רוקדת.

-פרק ראשון-
"טרררררררר" השעון המעורר שלי העיר אותי כמו בכל בוקר יום ראשון בשעה עשר בבוקר, ידעתי שאין לי כוח לשטויות 'עוד עשר דקות' תמיד אני אומרת כמו בכל בוקר שיגרתי אצלי אך ימי ראשון הם לא ימים רגילים, בכל יום ראשון יש לי זמן סטודיו מ11 בבוקר עד לאורך כל היום ואני יודעת שאני לא רוצה לבזבז אפילו דקה אחת מזמן השירה והריקוד שלי. קמתי לשירותים בחדרי שטפתי פנים , צחצחתי שיניים , עשיתי מקלחת בוקר זריזה של 10 דקות ולסוף ה"טקס" התלבשתי ולקחתי את הגיטרה שלי. ירדתי למטה שתיתי נס אכלתי פנקייק ויצאתי לסטודיו. ירין כבר רגילה לזה שאני נעלמת בימי ראשון אז לא הייתי צריכה להעירה. הייתי לבושה בבגדי ברייקדאנס אופייניים מכנס חיתול שחור , גופייה אדומה וכובע NY שחור אדום עם נעלי אדידס שחורות גבוהות עם פסים לבנים. הבאתי איתי תיק עם איפור למקרה שאצא מהסטודיו , דורדורנט וכסף. בסופו של דבר הגעתי לסטודיו בשעה 11 בדיוק כמו תמיד והתחלתי בעבודה.

לאחר שעה – שעתיים סיימתי להלחין לי שיר שסיימתי לכתוב לא מזמן , הקלטתי את השיר ואז התחלתי בכריאוגרפיה.
לאחר עבודה קשה ומפרחת סיימתי את הריקוד החלטתי לצלם אותו ולראות איך הוא יצא עם השיר.

-נקודת מבט הארי-
"היי לואי מה קורה למה כולם בשקט?" שאלתי את לואי כשראיתי שכולם יושבים ושותקים
"אתה יודע שאנחנו מורים באקדמייה לאומניות כן ?" לואי שאל/אמר
"כן כן ברור בלונדון למה?" שאלתי
"פשוט פול התקשר הבוקר ואמר לנו למצוא כאן בנוי ג'רזי אנשים שיודעים לשיר ולרקוד טוב אבל אנחנו לא יודעים איפה לחפש יש לך מקום כלשהו?" לואי שאל
עוד מלפני שבאתי לענות ליאם התפרץ ואמר "יואו אני נזכרתי יש פה קרוב סטודיו לריקוד בוא נלך לשם אולי נמצא אנשים." ,
"אז למה אנחנו מחכים?" נייל לפתע קם ממקומו
"יאללה בואו" זאיין אמר לבסוף וכולנו קמנו לבשנו כובעים להסוואה והלכנו בעקבות ליאם.
לאחר מספר דקות של הליכה הגענו למקום , נכנסו לתוכו ולפני ששאלנו משהו שמענו מנגינה "סליחה, מאיפה מגיעה המוזיקה ?" שאלתי מהר את האיש בקבלה
"מהחדר מימין אבל…." עוד לפני שסיים לדבר רצתי לחדר וכל הבנים אחריי, פתחתי את החדר טיפה לראות מי זאת וככל שהתקדמתי שמעתי שיר וראיתי ילדה בגילי רוקדת .
https://www.youtube.com/watch?v=r5yaoMjaAmE (זה השיר מוזמנות לשמוע אותו תוך כדי) .
השיר לא היה מוכר וגם לא הקול של מי ששרה, אבל זה היה מצמרר .
הילדה שלא הכרתי עם השיער החום החלק והגופייה האדומה רקדה מהר ופתאום לאט וכשהגיע הפיזמון היא עשתה שפגט כאילו כלום כאילו לא צריך להתאמץ, שמעתי את הבנים מתלחששים להם ואומרים עד כמה היא רוקדת מדהים אך זה לא הפריע לי אני הייתי מהופנט ולא שמתי לב שהפסיק השיר והיא סיימה לפתע פשוט מחאתי כפיים ושאר הבנים אחריי.

-נקודת מבט סיילו-
סיימתי לרקוד כיביתי את המצלמה ולפתע שמעתי מחיאות כפיים הסתובבתי וראיתי חמישה בנים עם כובעים שהסתירו את פניהם.
"את כתבת את השיר הזה?" אחד בלונדיני שאל אותי
"כן אני גם שרתי " אמרתי בלחש "אממ כמה זמן אתם כאן?" מילמלתי , כנראה שבכל זאת אחד מהם שמע אותי וענה "מספיק כדי לראות שאת שרה, כותבת ורוקדת מדהים"
"מי אתם?" שאלתי כבר טיפה ביותר ביטחון
"את באמת לא מזהה אותנו ?" אחד אחר שאל בלגלוג
"אני אמורה?" וישר לאחר שאמרתי זאת הם הורידו את כובעיהם מעל ראשם.
"מי אתם?" עוד פעם שאלתי
"אנחנו וואן דיירקשין איך את לא מזהה?" מישהו מהם פס בלונדיני אמר
"אוח הייתי צריכה לדעת מפורסמים שחצנים" מילמלתי חלש יותר ואף אחד הפעם לא שמע ידעתי זאת לפי התגובות שלהם.
"בקיצור מה אתם רוצים ממני?" אמרתי בקול
"את מוזמנת לבוא לאקדמייה לאומניות שאנחנו מורים בה בלונדון" הבלונדני שוב אמר לי
"תודה אבל לא תודה" אמרתי בציניות
למזלי הם הפריעו לי כשהשעה הייתה מאוחרת והייתי עייפה אז לקחתי את הדברים שלי והלכתי מהסטודיו.

-נקודת מבט הארי-
אני שמעתי אותה אומרת את זה שאנחנו מפורסמים שחצנים כל השיחה איתה רק בהיתי בה ולא דיברתי אפילו לשנייה.
לפתע ראיתי אותה לוקחת הציוד והולכת , תפסתי את ידה וסוף סוף אמרתי
"רגע חכי תחשבי על האקדמייה היא תתאים לך מאוד וחמישתנו אני בטוח נשמח לראות אותך" לקחתי לה את הטלפון בחוצפתי ורשמתי את מספר הטלפון שלי "זה המספר שלי אם תשתכנעי בסופו של דבר."
"אוקיי להתראות" היא אמרה ורצה מהמקום.
עמדתי שם כמה דקות ומילמלתי את שירה בוהה בה רצה
'Cause I'm only human"
And I bleed when I fall down
I'm only human
And I crash and I break down
Your words in my head, knives in my heart
You build me up and then I fall apart
"'Cause I'm only human

"אתה בא אחי?" זאיין שאל לאחר כמה זמן שקפאתי במקום
"כן כן" אמרתי והלכתי איתם לא בטוח אם הראה אותה שוב


תגובות (2)

אהבתי מאוד! תמשייכיי

07/06/2014 20:10

את כותבת ממש יפה!
תמשיכי

07/06/2014 20:16
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך