שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 5

– סטיבן –

בית הספר היה במקום כפרי לא רחוק משיקגו. הבניינים הגבוהים של העיר נראו באופק. מרחוק בית הספר נראה כמו חווה: שטח דשא ירוק מוקף בגדר. בפנים היו שלושה בניינים: כיתות הלימוד, אולם עם במה שבו יכולנו לאסוף את כל התלמידים ולהודיע הודעות. שם גם צריך להיות טקס הפתיחה. פתחנו את בית הספר באיחור, בנובמבר. הבניין השלישי היה בניין המגורים. כן, לא סתם בית ספר, אלא פנימייה.
חניתי בצד, ויצאנו מהמכונית.
בכניסה חיכו לנו אנבל וקולין. נכנסנו ביחד לבית הספר.
על כל אצד מהבניינים היה כתוב באותיות גדולות: ״בית ספר לדוברי רוחות לזכרו של סיימון בלאק.״ (אמבר התעקשה שהוא יהיה לזכרו של סיימון. אף אחד לא התנגד.)
ליד האולם כבר עמדו תלמידים. נלחצתי, כי עוד מעט אצטרך לעמוד מולם ולדבר. ומי יודע, אולי חלקם יותר מבוגרים ממני? זה יהיה ממש מביך להיות מורה של מישהו יותר מגובר.
׳פשוט תירגע,׳ אמרתי לעצמי. ׳בחיים לא ראית בני נוער?׳
ההורים שלנו חיכו לנו בפנים.
יצאנו לבמה.
היו כ-20 תלמידים, רובם בני 15-16. כמה כבר דוברי רחות יש? לא הרבה. וחלק מהתלמידים הגיעו מרחוק.
לקחתי נשימה עמוקה. קולים, אנבל, אמבר ואני יצאנו לבמה.