ורד שחור-פרק 21

"אלין" קול מתנגן ויפיפה קרא בשמי.
נקודת אור קטנה נראתה מרחוק,רציתי לתפוס אותה.
רצתי אליה,היא המשיכה לקרוא לי.
"אלין" פתאום קול אחר נשמע,דיימון.
"אלין תישארי איתי" אמר שוב.
אבל הקול המתנגן שקרא לי מנקודת האור הפנט אותי ומשך אותי אליו.
ניסיתי לדבר, לצעוק אבל לא יכולתי.
"אלין" הקול המדהים קרא לי שוב.
אבל הסטתי את מבטי בכוח ונלחמתי בו,אני רוצה ללכת לדיימון,אני רוצה ללכת לדיימון!
רצתי בכיוון ההפוך אבל הנקודה משכה אותי אליה כאילו שחיי תלויים בה.החיים המתים שלי.
המשכתי לרוץ בכיוון ההפוך אבל נקודת האור רדפה אחרי.
"דיימון!" צעקתי.
קמתי,והקאתי,פשוט הקאתי כל דבר קטן שנשאר לי בקיבה עד שהמיץ הצהבהב והמגעיל שנשאר לי שם יצא.
"אלין" דיימון מלמל.
"אחורה" אמר ג'וש וידיו היו מעלי.
"מה מה אתה עושה?" שאלתי את ג'וש.
"מרפא אותך" אחרי שידיו הפסיקו לזהור הוא פקח את עיניו וחייך.
הוא קרס על הכורסה לידי,"הוצאתי את כל הכוח שלי…היית כמעט מתה"
נזכרתי בנקודת האור שקראה לי.
"אמא שלי בסדר?" שאלתי.
"בסדר גמור" חייך,"טוב אני חייב ללכת לבדוק מה איתה…אז ביי"
"ביי,ותודה ג'וש" חייכתי.
הוא חייך ויצא מהחדר,דיימון היה לידי ורק הביט בי.
"היי דיימון" חייכתי.
הוא הסיר את השמיכה וצלקת גדולה נראתה על הבטן שלי.
"אז…אני חיה" אמרתי.
"את חיה" הוא הנהן.
"אז מה אתה אומר על הכוח שלי?" שאלתי לבסוף,לשנות נושא.
"מדהים.היה רק ערפד אחד בכל ההיסטוריה שהיה לו כוח כזה"
צחקתי,"כן…"
הוא נשכב לידי,כמו פעם.
נשכבתי על חזהו החמים,"אז אמא שלך זאת אמילי כוהן" הנהן.
"כן…"
"היא הייתה אחת הערפדות המדהימות"
"אני שמחה שאתה חושב ככה"
"אני לא היחיד שחושב ככה,כולם חושבים"
ניקיטה נכנס לחדר והביט בי ואז בדיימון.
"ניקיטה" קמתי על רגלי וחיבקתי אותו,הוא חיבק אותי חזק.
"אנחנו צריכים לדבר" הנהנתי ועלינו לעליית הגג.
"ניקיטה…אני חושבת שאוהבת אותך…אבל לא כאתה יודע….משהו רציני אלא כאח"
הוא הנהן,"אני אוהב אותך אלין כמו שלא אהבתי אף אחת בחיי"
"אני מצטערת" מלמלתי,"אני מצטערת שזה ככה"
הוא נישק אותי נשיקה קטנה, נישקתי אותו חזרה,זה הגיע לו.
הוא התנתק ממני ואמר:"אני אוהב אותך".
שתקתי,הוא ירד למטה ואני ירדתי למיטה. הייתי חייבת לישון.
דיימון עדיין שכב שם, נשכבתי על חזהו שוב.
הוא ליטף אותי ועוד פעם זמזם שיר מוכר.
"דיימון,מה זה השיר הזה?"
"אין לי מושג,הוא פשוט נשמע לי כזה מוכר אז אני מזמזם אותו" חייך.
"גם לי הוא נשמע מוכר" הודיתי.
"זה כנראה השיר שלנו" הוא צחק.
צחקתי,אחרי כמה דקות הוא השתתק.
"דיימון?" לחשתי.
עוד פעם הרגשתי את נשמותיו החמימות.
'דיימון?'
הוא לא ענה.
חייכתי לעצמי,הוא יושן-הוא לא יכול לא לישון.
הזזתי כמה קצוות משערו שנפלו על מצחו,הוא הזיע.
רכנתי אליו ונישקתי אותו נשיקה קטנה בשפתיים.
"אני לא יושן" אמר אחרי דקה.
חיבקתי אותו בחוזקה,"אני אוהבת אותך"
אחרי משהו שנראה כמו נצח הוא ענה,"אני אוהב אותך,אלין"