הסוף.

מסביבי הכול חשוך, עטוף בעלטה נצחית. אין אני בין המתים, אך עם זאת אין אני בין החיים. איני קיימת, אך איש אינו השמיד אותי.
אולי יום אחד עיניי יפקחו, ביום בו אראה דבר-מה. אני חוששת כי הולכת אני ומשתגעת אט-אט, אך איני מסוגלת לעשות דבר נגד זה. השיגעון הולך וסוגר עליי, חוסם את כל אשר נותר לי.
איני מסוגלת יותר. איני מסוגלת. איני מסוגלת.
אני נופלת.
נופלת ונופלת, ומתחתי אין קרקע עליה אנחת. תקתוקי שעון נשמעים במרחק, מעומעמים ובלתי נגישים.
תיק-תק, תיק-תק. שעון אשר חוזר על עצמו.
תיק-תק, תיק-תק.
המקום נהפך מחניק, איני מסוגלת לנשום. אני נופלת, צונחת אל תוך תהום אינסופית. כיצד אני יודעת כי היא אינסופית? מכיוון שאיני נוחתת.
איני יודעת מה אני, איני יודעת כיצד לתקן את העוול אשר גרמתי לכל. איזה עוול? אני אספר לכם. זה הדבר היחיד אשר אני זוכרת, מאז אותו הרגע בו הכול נעטף בעלטה.
—
יצאתי מביתי הקטן, והדל יש לומר – אין בו כמעט דבר. רק דברים בסיסיים אשר בלעדיהם אני אמות.
השמש האירה מאחורי צמרות העצים, אך איני זוכרת אם היה זה יום חם או קריר. הכול היה כתמיד – שורת הבתים הזנוחים, מדרכת הלבנים המלוכלכת, עצי הפירות הנבולים. למקום הזה כבר לא נותרה תקווה, אף לא שביב קטן.
מספר ילדים שוטטו שם, וכשראו אותי נעצרו. פיותיהם נפתחו, שפתיהם נעו, הוגות את המילים. אך איני זוכרת מה נאמר לי, איני זוכרת שום קול.
התעלמתי מן הילדים וצעדתי בדממה לאורך מדרכת הלבנים המלוכלכת. אנשים אחדים נופפו לי לשלום, אך גם מהם התעלמתי.
צעדתי כך מספר שעות, אני משערת. בסופו של דבר המדרכה הסתיימה, וגדר תיל עמדה מולי. היא מנעה מאנשים ליפול אל אותה התהום, שבתחתיתה נהר שוצף ומרתיע.
המחשבות עלו אל ראשי במהירות בה הדחקתי אותם בפעם הקודמת.
"את שונה, כוחך עוצמתי וקטלני," קולות לחששו בראשי, חדים וצורמים. אחזתי בראשי בשתי ידיי. אני זוכרת את הלחשושים הללו. הלחשושים הנוראיים הללו.
"בהנפת יד את יכולה להחריב הכול," הם המשיכו ללחשש, "כמו בפעם ההיא, את זוכרת? לא נותר דבר."
"די! די כבר!" מלמלתי. צנחתי על ברכיי, כשידיי עדיין אוחזות בראשי בחוסר אונים.
"אינך יכולה להתכחש לקיום הכוח בתוכך," הם המשיכו, מתעלמים מתחנוני. "יום אחד הוא יפרוץ מתוכך, כמו אז, ויוצג לעולם-"
"די! מספיק!" צרחתי והתרוממתי, תוך הנפת ידי בצורת סילוק. פרץ חשמל מזמזם פרץ ממני ואני צרחתי בכאב ובייאוש, וצנחתי שנית על הקרקע, מתייפחת.
תוך דקות מעטות ראיתי את השאריות מכוסות האפר, המתפוררות, של שכונתי.
אפלה החלה לחדור אל שולי ראייתי.
"ראי מה עוללת," קול אחר, נוקב, נשמע בראשי. "יכולת למנוע זאת אילו רק חשבת מה את עושה. יכולת למנוע זאת אילו רק ניסית לשלוט בעצמך." הוא נשמע צורב, חזק, נוקב, למרות שהוא לוחש. אך הוא נשמע עוצמתי כל-כך.
הראייה שלי היטשטשה. העלטה כיסתה אותי מכל עבריי, והשכיחה ממני הכול. את שמי. גילי. משפחתי. הכול. רק הרגעים הללו, הרגעים בהם הרסתי הכול, נותרו בי. זיכרון חי, חזק. זיכרון כואב.
—
אבל במקום מסוים בתוכי, ישנה תקווה דלה, שאני יכולה לתקן את זה.
במקום מסוים בתוכי, אני בטוחה, שזה אינו הסוף.