חיים למרות הכל.

אומרים שהזיכרון יכול לשטות בך. אבל יש דבר אחד שזוכרים לנצח, וזה היום של הבשורה הרעה ההיא. רק שזה לא היה "אדון וגברת אלדרמן, לג'ייקוב יש הפרעת ילדות דיסאינטגרטיבית", וכל מה שנאמר אחר כך. זה דווקא היה "אדון וגברת אלדרמן, לג'מיימה יש סרטן השד." הרופאים עם הבגדים הלבנים, והאחות עם הבגדים הירוקים, לא הספיקו לסיים את מה שהם אמרו. אימא כבר קפצה והתחילה להגיד שהיא לא רצתה שזה יקרה ושהיא לא התכוונה לזה בכלל ושזה לא משפחתי, זה סתם צץ ו-

"גברת אלדרמן, זה טוב שהבאתם אותה לבדיקה כשיכולתם. גילינו את הסרטן בשלב מוקדם. הסיכויים של הבת שלך להירפא גבוהים מאוד."

ורק ג'ייק נשאר בצד, והסתכל כשאמרו לאימא שלו שהבת שלה מעכשיו יותר מסכנה ממנו. כשחושבים על זה, סרטן השד אפשר לרפא. אי אפשר לרפא CDD בכימותרפיה והקרנות. אי אפשר לרפא CDD בכלל. אז למה פתאום ג'מיימה המסכנה, ולא ג'ייק? הוא אולי בן 21 והיא בת 17, אבל זה לא משנה את העובדה שהמצב שלו חמור יותר. ג'מיימה לפחות יכולה לדבר. היא לא צריכה לעשות את התנועות האלה, שאימא קוראת להן "מגונות" ואומרת שלא לעשות אותן בפומבי. אולי יהיה לו טוב יותר לא בבית הזה. וממילא הוא כבר בן 21. הוא לא אמור להמשיך לגור פה, נכון? אז הוא החליט מה הוא עושה. הוא ארז לעצמו תיק, שם את הפאה הוורודה של ג'מיימה, והלך. למי יהיה אכפת לאן הוא הולך, העיקר שהוא הלך. כי לא אכפת להם יותר.

רק שהוא לא יודע איפה הוא עכשיו. הוא יודע שהוא יצא מהבית, ירד במדרגות, מיס טלר הזקנה אמרה לו בוקר טוב, שאלה לאן הוא הולך. הוא הצביע על הדלת. היא הנהנה ועלתה למעלה. והוא ירד למטה, ויצא מהבניין, הלך כמה בלוקים, ונראה לו שעכשיו הוא כבר לא באולבני. חבל. הוא אהב את אולבני. אבל אם הוא רוצה לא להיות פה, הוא חייב לפחות להגיע לניו יורק סיטי. הוא יגיע לניו יורק סיטי. גם אם זה יעלה לו בחייו.

—

אם יש דבר יותר נורא מסרטן, זה אחים גדולים. כי הם הולכים וחוזרים ומי יודע מה קורה איתם. לא כך אצל ג'מיימה אלדרמן. ג'ייק תמיד היה כל עולמה. היא גדלה איתו בהבנה שזה המצב, והוא לא הולך להשתנות. הוא לא יקרא לה בקול סיפורים לעולם, והיא תמיד צריכה להיזהר במה שהיא אומרת. הוא לא הולך להיות אדם נורמלי. היא ביקשה מאימא שתקנה לה את התנ"ך המרושע רק כי הוא רצה ולא ידע לבקש. והיא הייתה אחותו, תרתי משמע. עד שהיא הפסיקה להיות. אמרו לה שיש לה סרטן השד. ואימא התחילה להתלהב מהרעיון שהיא סוף סוף יכולה להפסיק לדאוג לבן הפגום שלה ולהתחיל לדאוג לבת המושלמת שלה. ג'מיימה בכתה. ימים שלמים היא בכתה. וכשג'ייק הלך, היא בכתה עוד יותר.

"סרטן זאת לא סיבה לבכות ככה, מאמי," היא הייתה אומרת. היא כנראה לא הבינה.

"אם את חושבת שזה הסרטן, כנראה שלא שמת לב שיש לך שני ילדים, לא רק אחת." היא התחילה לשלוח הודעות לפלאפון של אחיה, אבל הצלצול נשמע מהחדר ממול. אם הוא לא לקח את הפלאפון, יש לזה כנראה כמה הסברים. והיא החליטה. כשהיא גומרת עם כל זה, היא יוצאת לחפש אותו. וזה לא משנה במה יעלו לה החיפושים.