ציידת-פרק 35; ג'סיקה הארפר.

ופתאום אור כסוף מסנוור הבליח שישה מטר מעליי.
סוככתי בידי על עניי.
כולם הפנו את מבטם מהאור המסנוור.
לפתע התחילה להתגבש דמות אישה צעירה עם בגדי הסוואה, כסופים ולבנים וחץ וקשת המונחים אל כתפה. היא הקרינה עוצמה וכוח.
היא הייתה בבגדי צייד אך עדיין היה בה משהו נשי ופניה היו חומרי סבר.
כירון הגיע בדהרה למקום.
הוא עצר בפתאומיות ופער עניים בתדהמה.
הוא כרע רגל וכך גם כולם.
היה שקט דממה, האווירה הייתה מתוחה, היה ממש אפשר לחתוך את המתח בסכין.
רק קולו של כירון נשמע: "לכבוד הוא לנו לארח אותך פה," אמר כירון ביראה, "הגבירה ארטמיס,". ההבנה חלחלה אלי. אמא?. חשבתי לעצמי. זאת אמא שלי?.
"תודה לך, כירון." היא אמרה וסימנה בידה לעמוד.
שער חום מתולתל ועניים כסופות.
כן, אין ספק שזאת אמא שלי, אבא לא שיקר, היא באמת דומה לי.
בזמן שחשבתי, ארטמיס פנתה אליי. "ג'סיקה הארפר," היא אמרה ופנייה התכווצו, "אני מטילה עלייך משימה." היא אמרה בכובד ראש.
לא ידעתי מה לענות, הכול היה יותר מדי מהר.
רגע אחד יש מעלי ירח ואז פוף! אמא שלי כאן בהבזק אור כסוף ואומרת שיש לי משימה.
לא ידעתי מה להגיד. מצד אחד רציתי לומר לא ומצד שני, אני חושבת שזה יחשב חוצפה עם אני אסרב. היססתי. "אני…" אמרתי בלחש.
ארטמיס זקפה גבות.
העפתי מבט מתוח לעבר כירון.
הוא הנהן בראשו בעצב.
"אני מסכימה." אמרתי בשקט, מוכנעת.
"אני שמחה," היא אמרה ושום שמחה שהיא דיברה עליה לא הביעו פנייה, "תצאי מחר בבוקר עם שבעת חבריך, את כבר יודעת אילו." היא אמרה.
באמת אילו? שאלתי את עצמי.
"תחפשי אותם באזור יערות מינסוטה,"
"את מי?" שאלתי אותה אבל היא התעלמה. "את תקבלי את הנבואה המלאה מבת-האנוש, הציידות שלי נחטפו, לא כולם אבל חלק ניקר מהן. כול אחת מאוהליהם. המשימה שלך היא להחזיר אותן בשלום. רק כך תוכלי להוכיח שאת בתי." היא אמרה, "היו שלום." ונעלמה בהבזק כסוף אחד מהיר.
שררה שתיקת מוות.
כולם בהו במקום שמימנו נעלמה האלה ובחזרה אליי.
העברתי את המבט שלי סביב כולם. נעצרתי על מבטו של פרסי. 'לכי' הוא אמר לי ללא קול והנהן. הבנתי. לקחתי את הרגליים שלי וברחתי למקום הכי שקט שיש, שאפשר לחשוב.
הלכתי לדיונות.
התיישבתי שם ובכיתי (לא מה שהוא שקורה הרבה).
מי בכלל רוצה להיות הבת שלה? אני יכולה פשוט להגיד לה לא, לא צריכה את הכבוד שלה! לא צריכה ממנה כולם! הסתדרתי מאוד יפה עד שהיא באה והרסה הכול! חשבתי בזעם.
אמא שלי לא נתנה לי מסע שבו תיתן לי את כבודי; היא נתנה לי מסע שנועד לכישלון.
היא נתנה לי מסע שסופו הוא מוות.
לא רציתי לחזור לשם. ללחישות, למבטים ולמלמולים.
פשוט נרדמתי שם על החול הרך תחת כיפת השמיים.