ריק..

אני מרגיש כאילו ענן שחור גדול מכסה אותי. אני מרגיש שאני לא מרגיש כלום.
אני רואה את החיים זזים מול העיניים שלי. אני שומע רעשים, קולות, מריח ריחות. אבל זה כאילו יש קיר שמפריד בין העולם לביני.
להרגיש ריק זה לא לא להרגיש כלום. זה להרגיש את זה, להרגיש את הריק. להרגיש חור בחזה שמבאס אותך, כמו שואב אבק, זה כמו עצב עמוק בעולם שמח, זה קור בקיץ חם.
הריק זה לבכות בעוד כולם צוחקים. זה לבכות אבל בלי לדעת למה.
זה לא לצפות לשום דבר, זה לדעת שאתה לא יכול לחפש, זה להיות בודד בחברה, זה גרוע יותר משלא יהיו תשובות.. זה שאין אפילו שאלות.
אין שום משמעות, אין כלום, יש רק את כל מה שחסר.
הרגשת ריקנות זה לדעת בוודאות שאין שום דבר שימלא את הריקנות.
האקדח שלי עדיין חם, ובכל זאת אף אחד לא צורח, אין דמעות, אין מוות, אין כלום. האקדח שלי והנשמה שלי התרוקנו.
המוח שלי התרוקן, מלא בשום דבר. הריקנות חשוכה וקרה. הריקנות עשויה מכל מה הדברים שהם לא אתה. זה לישון בלי לחלום. זה לחיות בלי לחלום.
זה לאהוב בלי להרגיש. זה לחלום בלי להרגיש.
מי אני? מאיפה באתי? לאן אני הולך? למה אני מרגיש קור, קור כזה שלא הרגשתי אף פעם בחיי?

ומשם, מהריקנות הכי עמוקה, הנשמה שלי התחילה להתמלא. כמו ריאות שמתמלאות באוויר, המוח שלי מתמלא בתמונות, בתחושות.
רק עכשיו אני מבין שהייתי ריק.
הנשמה שלי חזרה להיות שלי שוב פעם.