&&&
אתם בטח חושבים איך הגעתי למצב הזה בכלל, אז האמת שזה לא כזה מסובך. ההורים שלנו, שלי ושל אנה, הם.. הם היו מרביצים לנו. יום אחד פשוט נמאס להם מאיתנו והם שלחו אותנו למדע. כלומר, שינסו עלינו ניסויים. לא ידענו, היינו קטנים, והשתילו בגופנו רעלים רבים. ברחנו ליער, והסתתרנו בו 4 שנים. התבגרנו, והמדענים מצאו אותנו. היה כבר קשה יותר להתחבא. ברחנו, ברחנו בכל הכוח. הייתי נחוש בדעתי להציל את אנה, שהרעלים בגופה הקטן השפיעו עליה לרעה, היא גוססת. ראיתי אותה נופלת. לא יכולתי לעצור. התחלתי לבכות. ואז….בעצם אני לא זוכר יותר. אני רק זוכר שהתעוררתי כאן, במרפאה או במעבדה, עדיף מרפאה.
~בחזרה אלינו~
"איפה אני? מה זאת אומרת התעוררתי? ישנתי?" שאלתי המון שאלות בו זמנית.
"פרה-פרה ילד. אנחנו א נסב לך שום רע. אתה במרפאת המוטציות, כולנו כאן מוטציות." הבעת פני העוותה ברגע שהבחנתי שגופו התחתון הוא גוף עז. הבטתי על גופי ולא ראיתי דבר שונה.
"עשינו עליך מחקר. הרעלים שבגופך נתנו לך יכולות שלאף אחד מאיתנו אין." הוא אמר ושמתי לב שרוב האנשים היו עיוות של חיה ואיש, היו בודדים עם ראש גדול במיוחד או עורקים בולטים, מטוציות.
"מה… מה אני יכול לעשות?" שאלתי והמשכתי להביט בנוכחים בחדר.
"אתה יקירי, אתה יכול להפוך לבלתי נראה." הוא אמר ונדהמתי.
—————————————————————————-
תמשיכו אותי!
תגובות (8)
נשמע אחלה סיפור.
תמשיך!
שיהפוך לבלתי נראה שיפרוץ לעולם הרוחות ויחזיר את אנה!
הלוואי!
נשמע מסקרן ומעניין! תמשיכיי
רעיון יפה(:
אני מקווה שמישהו יחליט להמשיך…
נ.ב
הלוואי ולי היו (יתר) רעיונות.
המשך:
ואז התעוררתי מהחלום.
~הסוף!~
סתם, סתם. פשוט אין לי כוח להמשיך עכשיו. אולי יהיה לי כוח אחר כך.
אתם אמורים להמשיך….
וזה מנקודת מבט של בן, אני בת. אבל תודה בכל אופן ! ::)
אתם יודעים, אתם מוזמנים להמשיך!
אני הייתי הופכת את זה לסיפור שלי, אבל אני די נמנעת על גבול הנגמלת מסיפורים בהמשכים. אני מנסה לא להתפתות לעשות סיפור. אני מפחדת (זה די עלוב שאני מפחדת) שלא יהיו תגובות.
וואי אנג'ל תודה שהמשכת! :)))