ערפדית מתחילה

" למה עשית את זה?" צעקתי עליו מאחורי הבית הנטוש שמול ביתי.
" לא יכולתי להתאפק, אני מצטער!" הוא אמר לי עם הבעת חרטה על פניו.
או שזו פשוט הייתה הבעת גועל מהדם הנוראי שלי.
אני מאוד מקווה שזאת האופציה הראשונה.
" אני שונאת אותך! אתה מגעיל אותי!" צעקתי לו תוך כדי שאני רצה לביתי
ודמעות עולות לי בעיניים. התפרצתי לתוך הבית. אבל לא פתחתי את הדלת.
פשוט רצתי לתוך הבית והדלת נשברה מהתנופה שלי.
אולי הנשיכה מתחילה להשפיע? אני חושבת לעצמי, ידוע שערפדים חזקים יותר מבני אדם רגילים. אני פשוט לא מאמינה שזה קורה.
קצת על עצמי:
אני גל בת 15 ויש לי חבר בשם דניאל (שמסתבר שהוא ערפד!).
אני גרה ברחוב קצת מוזר. האמת שזה לא הרחוב שמוזר, זה הבית הנטוש שבו.
ואמא שלי הייתה חייבת לבחור לגור דווקא מולו. ממש יופי!
טוב, נחזור לסיפור המקורי.
בהתחלה חשבתי שהוא החבר המושלם. הוא היה חמוד ומנומס. אבל מההתחלה נראה לי מוזר שהוא נראה כל כך טוב. היופי שלו היה על טבעי (חשוב לציין את העובדה שלכל הערפדים יש יופי על טבעי). יום אחד עברנו ליד גופה של סנאי שנדרס ספוגה דם. דניאל התקרב אל הגופה אבל חשבתי שהוא מנסה לרפא את הסנאי. הוא רכן אליו ולאחר חצי דקה חזר לדבר איתי. הוא דחף אותי להמשיך ללכת אך הצלחתי להסיט את מבטי לאחור ונחשו מה ראיתי? כן, ראיתי את אותה גופת סנאי. אבל גופתו הייתה נקייה לגמרי. כנראה שפשוט ידעתי מההתחלה וניסיתי להדחיק את המחשבה שהחבר שלי הוא ערפד!
ניסיתי להירדם אבל פשוט לא הצלחתי. אולי בגלל שערפדים לא ישנים אף פעם.
חשבתי לעצמי שזה בטח רק חלום רע והלכתי להירגע ולשתות מים.
אני כן הייתי צמאה. אבל משום מה הסתכלתי על המים בהבעת גועל והלכתי לשפוך אותם לקערת המים של החתולים בבניין. ירדתי במדרגות במהירות שבה אף פעם לא ירדתי. לאחרונה החלטתי להתעניין ולחקור קצת יותר על ערפדים (אולי בגלל שאני אחת מהם??) וגיליתי שלא רק שערפדים הם חזקים יותר מבני אדם אלא הם גם הרבה יותר מהירים.
שפכתי לחתולים את המים בקערתם והם מיד התקרבו אליה והתחילו לשתות ממנה.
התקרבתי ללטף את אחד החתולים אבל, משום מה החתול הזה נראה לי מאוד עסיסי.
לא הבשר שלו הוא זה שרציתי. אלא את הנוזל שבתוך גופו. את הדם שלו.
רצתי במעלה המדרגות לפני שהספקתי להרוג את החתול המסכן. שוב באותה המהירות שבה ירדתי בהן. נכנסתי הביתה (לא היה אפילו צריך לפתוח את הדלת כי היא הייתה כבר שבורה) והלכתי אל החלון. הסתכלתי על השמיים השחורים ואמרתי לעצמי: "אני בת אלמוות עכשיו. את השמיים האלה אני אראה כל חיי שזה אומר לנצח, זה פשוט בלתי נתפס!"
צעקתי והעפתי את האגרטל שהיה על השידה שלידי. מזל שאמא לא בבית. היא מאוד אהבה את האגרטל הזה. הרגשתי משהו עובר ליד הכתף שלי. חשבתי לעצמי: "זו בטח חתיכת עץ שעפה ברוח", אבל לא, כשהתקרבתי והתבוננתי בזה מקרוב הבנתי שזו לא הייתה חתיכת עץ.
זה היה קליע כסף.

ההמשך יבוא…
*אולי