שער אל המוות 2 – נקמת הסוגרים – פרק 4

– עליזה –

אותו יום, היום הגורלי, התחיל כמו כל יום רגיל. ריצה אחרי האוטובוס. אני גרה רחוק מבית הספר, אז אי אפשר בלי אוטובוס. למזלי, אני אלופה בריצה, והשגתי אותו בקלות בתחנה השנייה.
מלפניי הנהג קישקש עם חבר, מאחוריי כמה בנים מהכיתה שלי קרעו אחד לשני את הצורה. אולי פעם זה היה משעשע אותי, אבל לא עכשיו. העליזה שהייתה כבר לא קיימת, לא. היא התפוגגה והתחלפה בעליזה החדשה. הוצאתי אוזניות ושמעתי מוזיקה כל הדרך.
הגענו לבית הספר. הבנים יצאו מהדלת הקדמית תוך כדי שהם מוציאים קולות בלתי מזוהים ומזכירים להקת בבונים גוססים.
״מה יש לילדים האלה?״ שאל חברו של הנהג כשעברתי. ״נתפס להם משהו?״
״המוח,״ עניתי, למרות שהוא לא דיבר אליי, והשארתי אותו לצחוק.
בשיעור ספורט הייתה לנו תחרות ריצה. בתחרויות ריצה כבר התרגלתי לנצח, כי, כמו שאמרתי, אני אלופה בריצה. אבל שתבינו – אני רצה יותר מהר מכל הבנים. לא יודעת איך זה מצליח לי. פשוט טבעי. אז כמובן שזכיתי מקום ראשון. הבעיות התחילו בשיעור הבא – ספרות.
המורה לספרות, גברת ברבירולי, הייתה שנואה על כל הכיתה, ועליי במיוחד. תארו לעצמכם גוש בשר נא במשקל 200 ק״ג, שנראה (בערך) בצורה של בן אדם וזכה להיכרות אישית עם כמה חומרים רדיואקטיביים. אם יש לכם מספיק דמיון – טא-דאם! קיבלתם דיוקן מדויק של גברת ברבירולי.
הכל התחיל בזה שאת השיעורים כתבתי בטעות במחברת אנגלית. בדרך כלל סולחים על זה, לא? אז זה מה שקרה לי:
״עליזה סטון, למה אין לך פה שיעורים?״
״כי רשמתי אותם במחברת אנגלית בטעות.״
״ולמה אין לך פה מחברת אנגלית?״
״כי המורה לקחה אותה לבדיקה.״
״ולמה היא לקחה אותה לבדיקה?״
התעצבנתי. ״כי היא רצתה לבדוק אותה!״
״איך את מעזה להתחצף?!״
כמובן. ביום שהיא לא תגיד את המשפט הזה אני אצמיח קרניים ואהפוך לציפור.
פתאום נפתחה הדלת ונכנסה סבתא זקנה. אוי, נכון. המפקחת. הודיעו לנו שהיא תבוא.
״שלום, תלמידים,״ אמרה בקול צרוד, כמו של מישהי שמעשנת כבר 80 שנה, אבל אני תמיד שמה לב לפרטים הקטנים. ואולי רק אני חשדתי שהקול הזה… מזוייף.
היא התיישבה בשולחן האחרון הריק מאחוריי, וגברת ברבירולי עזבה אותי בשקט.
היא אמרה לנו לפתוח עמוד מסויים והתחילה להקריא סיפור, שתבינו, ילדים בני 14-15 ומקריאים לנו סיפורים בקול.
קראתי את הסיפור מהר, ואז ניצלתי את הרגע כדי לבדוק משהו בחוברת מתמטיקה. ממש שתי שניות.
בגלל שתי השניות האלה כל החיים שלי השתנו.
ספר ספרות נפל אל מתחת לשולחן, ועל השולחן נשאר ספר מתמטיקה פתוח.
״מה קורה שם?!״ שאלה גברת ברבירולי. ״עליזה סטון! את איתנו? הספר פתוח?״
״כן.״
״תראי לי.״
הלך עליי.
היא התקרבה אליי בלי להוריד ממני עין. כבר לא היה לי זמן להרים את ספר ספרות מהרצפה, אז כל מה שנשאר לי לעשות זה להביא לה את חוברת מתמטיקה ולקוות שיקרה נס. הושטתי לה אותו ועצרתי נשימה, כשהמילים בתוכי:
זהספרותזהספרותזהספרות.
״טוב.. זה באמת ספרות,״ אמרה והלכה אל הלוח.
הדבר האחרון שראיתי לפני הצלצול הוא הבעת הפנים המופתעת של המפקחת. אחר כך היא קמה, אמרה שהיא אוהבת איך מתנהל השיעור ומשום-מה שאלה באיזו שעה אנחנו מסיימים ללמוד.
בהפסקה הלכתי קצת להתאושש ולשתות, ולנסות להבין מה קרה ואיך. כשחזרתי לכיתה ראיתי על השולחן שלי פתק:

׳היום בסוף הלימודים ליד השער האחורי. תגיעי לבד.
ס.׳