לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 10

בהגיעו של הערב לבשתי שמלה ארוכה, עקבים גבוהים, ונסעתי לכיוון הסטודיו שבו יוצגו התמונות. הרגשתי את הפרפרים בתוך הבטן, התרגשתי לראות את ערן. זה זמן שמישהו לא מצליח להזיז אצלי משהו כזה בתוך הלב. טוב זה לא נכון. אחרי הנשיקה עם עמרי הלב שלי התערער, היה משהו בנשיקה הזו שהחיה את כל מה שהתגעגעתי אליו. אני לא בטוחה אם הבנות משרד לא מנהלות מערכת יחסים מהצד, אבל אני חושבת שגם התפקיד שהן צריכות לנהל דורש מהן הרבה פחות. אני ממש מבולבלת כרגע, לא יודעת מה אני רוצה, אבל מציבה אל מול עיניי את העובדה שכרגע העבודה חשובה לי יותר מהיחסים. מה שמצחיק אותי, וחשבתי על זה בזמן הנסיעה, זה ששני השמות שלהם מתחילים באותה אות. טוב, זה רק משמיים.
בין תמונה לתמונה התרגשתי, כי הצלם הזה הצליח לתפוס אותם ברגעים הקטנים והמיוחדים שם. שום תמונה לא הייתה מבוימת, הכל קרה במקרה, חיוך של אחת הבנות, צחוק של אחד הבנים, הוא תיעד את הרגעים של מאחוריי סט הצילומים, הרגעים שאף אחד לא יודע מה קורה בהם חוץ מאנשי הצוות. הוא הכניס את הצופים של התמונות שלו אל מה שהם אף פעם לא מצליחים לראות, הדימניקה, הוא תפס את הדוגמנים מדגמנים גם כשהם לא צריכים. אני חושבת שהעבודות שלו השאירו אותי בלי מילים, פשוט עברתי בשתיקה מאחת לאחת, חושבת מה היה שנייה לפני שהתמונה נלקחה.
"לאן נצא הפעם?" שאלתי את ערן אחרי שיצאנו מהגלרייה. התמונות האלה ישארו לי בזיכרון הרבה זמן.
"את רעבה?" הוא שאל אותי בחיוך. היה פחות קריר בחוץ, אולי גם בגלל שלבשתי בגד ארוך. בזמן ההליכה הסתכלתי שוב על ערן, לבוש יפה ומתוקתק. לערבים האלה צריך במיוחד להתלבש יפה.
"קצת" חייכתי אליו, "יש דווקא מסעדה שמתחשק לי לשבת בה, היא גם תהיה פתוחה. היא פתוחה עד בערך שתיים".
"ניסע?" הוא הציע. חייכתי והתקדמנו למכונית שלי, כבר כנראה הוא רגיל לנסוע ביחד איתי.
"איך זה שלך אין רכב?" שאלתי אותו בחיוך.
"את כנראה מרוויחה יותר משאני מצליח" הוא אמר לי, "ואת רוב הכסף שלי אני מנסה לא להוציא על מכונית, אין לי גם צורך כל כך גדול בה. אני מצליח להתנייד בקלות אל מקום העבודה, ולערבים האלה אני משלם על מוניות, כסף שהעיתון נותן. זה שטויות".
"לא קצת מפריע לך שבת מסיעה אותך?" צחקתי.
"רוצה שאני אנהג?" הוא הציע בחיוך מתוק, "יש לי רישיון, הוצאתי לפני כמה שנים".
"לפני או אחרי צבא?" שאלתי כשאני הולכת לצד שליד הנהג, הרבה זמן לא ישבתי בכיסא הזה, הרבה זמן בכלל בנאדם לא ישב איתי ביחד באוטו חוץ מערן.
"ממש לפני" הוא חייך, "ניסיתי לעשות את זה כמה שיותר מהר בחופש לפני הצבא כדי לא להיתקע עם זה אחר כך. במזל עברתי טסט ראשון".
התיישבנו והזמנו גם יין כדי ליהנות איתו בערב, ואז הזמנו כל אחד משהו קטן לאכול. הייתי רעבה כי ברוב היום לא אכלתי, לא היה לי זמן בין התיזוזים, חוץ מארוחת הצהריים וארוחת ערב לא הספקתי לאכול. לא רציתי להראות לו שאני רק מחכה לטרוף את המנה, זה לא ממש יפה מצידי. הוא התחיל לשאול אותי כל מיני דברים על עצמי, דברים שבפעם הקודמת לא ממש יצא לנו לדבר עליהם.
"אחים או אחיות?" הוא שאל בחיוך.
"בת יחידה" צחקתי. הרבה אנשים שאני מכירה הם ילדים יחידים, זה ממש מוזר, אני מוקפת בכמה כאלה. הוא חייך ואמר שהיו פעמים בחיים שהוא חלם להיות ילד יחיד, אבל יש לו עוד שתי אחיות קטנות ממנו שלפעמים עשו לו כאב ראש ענק. אחר כך הוא צחק ואמר שהוא, שהוא לא הכי חזק ולא הכי ביריון, ציפו ממנו שיגן על האחיות הקטנות שלו, דבר שלפעמים לעמוד מול אנשים היה קשה לו.
"זה עדיין קשה לך?".
"לעמוד מול אנשים? בכלל לא" הוא אמר בחיוך, המלצרית בדיוק הביאה את המנות שלו. "אני חושב שהבנתי שכלום לא יעזור לי אם אני לא אצליח לעמוד מול אנשים, שזה דבר שאני חייב שיהיה בי. אני מרגיש שבביטחון עצמי אני יכול להשיג את הדברים שאני רוצה. מאז שהבנתי שאני באמת רוצה לעסוק בראיונות, להיות מראיין, החלטתי להתלבש על המשימה והכנתי את האופי שלי במיוחד לזה, וניסיתי בכל כוח אפשרי להשיג את הביטחון הזה. כרגע יותר קל לי".
"אני זוכרת" אמרתי לו ולקחת שלוק מהיין, "שבכלל לא ייעדתי את עצמי למקצוע שאני עוסקת בו כרגע. הייתי תמיד טובה בסדר וארגון, אני חושבת שבגלל זה היה קל לי לשרוד את התיכון, אבל רק אחר כך הבנתי שזה אפילו יותר מזה, שמעניין אותי חיים של אחרים קצת יותר מהחיים של עצמי. לא תכננתי להתעסק בצהוב, והאמת שאנחנו לא מנסים להתעסק בצהוב, אלא לייעד קריירות של אנשים למקום הנכון ולייצג אותם, לתת להם בסיס או לתת להם גב לדברים שהם רוצים לעשות. אני חושבת שזה מה שאני אוהבת במקצוע הזה, אני באמת מרגישה שאני עוזרת לבנאדם להגשים חלום שלו".
"והחלומות שלך?" הוא שאל אותי. החיוך שלו מעל אור הנר שהיה על השולחן היה כל כך יפה. חייכתי חיוך קטן לעצמי וצחקתי צחוק קטן.
"הם יוגשמו מתישהו" אמרתי לו, "לבנתיים אפילו חלום של להיות מאושרת אני מצליחה להגשים". הוא חייך חיוך מתוק ואוהב.
"את יודעת, אני ממש מרגיש בנוח איתך" הוא אמר לי כשצעדנו ביחד ברחוב. השעה הייתה מאוחרת, כרגיל.
"גם לי באמת" צחקתי, "הרבה זמן לא הרגשתי בנוח כל כך עם בנאדם".
"נחמד לי גם לראות אותך בכל מיני סיטואציות כאלה ואחרות" הוא צחק, "נחמד לראות אותך עובדת, זה מרגיש כמו המגרש הביתי שלך, וזה תמיד גורם לי לחייך לראות את התקשורת הנחמדה שלך עם המיוצגים שלכם, כל כך לא מתנשאת, כל כך אמיתית".
"אתה שם לב לזה?" שאלתי. גל קטן של רוח הגיע, חיבקתי את עצמי ואז הרגשתי את ידו של ערן מחבקת אותי מאחורה. לא רציתי להשתחרר, נוח לי ככה.
"יותר מהרבה אנשים אחרים. אני חי את המקצוע, אני יודע כמה האנשים האלה שהם בסך הכל רגילים לגמרי והתקשורת לפעמים מציקה להם, אוהבים אנשים נחמדים שפונים אליהם באמת, לא כדי לחטט. הבוסית שלי לפעמים רוצה שאני אוציא בכוונה דברים מאנשים, אני לא סובל את זה. כבר כמה פעמים הצלחתי להתחמק ושהיא תיתן את העבודה למישהו אחר. אני אוהב להישאר עדין איתם, הם צריכים אנשים טובים".
"אתה אדם טוב" אמרתי לו והסתכלתי על עיניו. עיניו היפות חייכו אליי.
"גם את, באמת" הוא אמר לי בצחוק.
הסעתי אותו לביתו, אני אוהבת שיש בינינו סוג של היפוך תפקידים מבחינת מה הגבר ומה האישה צריכים לעשות. המשכנו לדבר גם בנסיעה, הפעם על החיים שלפני העבודה, יותר על הצבא. למדתי עליו עוד קצת. עצרתי את הרכב ליד ביתו ואז העברתי את מבטי אליו. הוא חייך אליי חיוך מתוק וקירב את ראשו. הדבר האחרון שרציתי זה להתרחק. הייתה נשיקת לילה טוב מתוקה כזו, אמיתית, התגעגעתי למגע שפתיים של בנאדם על שלי. הרגשתי שזה יגיע, קיוויתי שזה יגיע, וזה מרגיש נכון.